יום שבת, 21 באפריל 2012

בדיוק באמצע. ועוד פעמיים.


פגיעה כפולה תוך פחות משבוע
            אז נפגעים. לא קרה כלום, נכון? זה מה שהניסיון וסדרות מצוירות לימדו אותי.. לבלוע את הרוק ולהמשיך הלאה להזדמנות הבאה. חבל שזה לא דבר פשוט. קשה לי לוותר, אבל אולי זה רק משבר קטן וזה חולף. את הפוסט הזה אני אקדיש לשני דברים שאני צריך את עזרתכם, ואשמח לראות אתכם עוזרים לי.

            השמנתי מאוד. בסופו של דבר שמים לב לזה, והשאלה האמיתית היא אם מתחמקים מזה או לא. אני החלטתי שנמאס לי ואני לא רוצה להתחמק מעצמי. אני מתחיל לשים לב יותר לכמויות שאני אוכל, מתי אני אוכל ומה אני אוכל. אני גם מנסה להתעסק יותר בספורט. לרוץ, ללכת מרחקים כשאני יכול.. זה אפילו מסתכם בלא לעלות במדרגות הנעות. מן שינוי מהותי באורח החיים שלי, אבל אני ממש אשמח לקבל עוד טיפים מה לעשות עם זה. פתרונות יצירתיים למישהו שנזכר להתחיל ולטפל בעצמו.

            הדבר השני הוא התנדבות. אני רוצה להגיע בשבוע הבא לצער בעלי חיים בחיפה, שזה ממש ליד הטכני, ולעזור להם שם. לא מדובר במשימה קשה מדי- להוציא את הכלבים לטיול קצר באזור. מאוד מאוד מתגמל. השאיפה היא להגיע אליו ביום שישי או שבת בבוקר, שבהם המרכז פתוח מ08:00 עד 13:00. אני רוצה להגיע לשם ב09:00 ואשמח לפגוש שם כמה שיותר אנשים בשביל חצי יום של מעשים טובים. מי שרוצה להצטרף, שיגיב בבלוג או שיצור איתי קשר בדרך אחר. [רק בשביל להבין קצת מה זה המקום, הנה סרטון שמסביר על האגודה http://www.youtube.com/watch?v=lr-WAkIE3Hk ]


פורצה בארסה,
עומר.

נ.ב.
אח שלי משתתף בתחרות קוקטיילים של BOLS, ובמסגרת התחרות הוא הכין סרטון שלו מכין קוקטייל מיוחד, תוצר של הניסויים החוזרים ונשנים שלו. אז החלטתי לצרף כאן את הסרטון שלו. כי הסרטון ממש מגניב.

יום שבת, 14 באפריל 2012

אהובתי


            ממש התגעגעתי. לא הבנתי את זה ממש, במיוחד כי אני לא באמת כאן. החופש שהיה לי השבוע היה במקום. הוא החזיר אותי להכרה של כמה אני אוהב אותך. ביום, בלילה, בשמש, בגשם, בטוב וברע. לא משנה איפה אני נמצא, אין עליך חיפה. תודה על השבוע הזה. בקרוב, תגמול.
            אז איפה טיילתי השבוע? מהסטף לירושלים ברגל עם ניצן. 15 ק"מ משביל ירושלים, שאותם גמענו ב4 וקצת שעות. זה נתון שמאוד הדהים אותנו. איך זה התחיל? במוצ"ש נפגשתי עם ניצן בתחנה המרכזית בירושלים. נשארה לנו עוד שעה שלמה עד שהאוטובוס לסטף יצא. הזמן היה לטובתנו. מסתבר שהקו בכלל לא יצא מהתחנה מרכזית, דבר שהיינו צריכים לגלות לבד [מי יכול לנחש איזו חברת אוטובוסים מפעילה את הקו הזה?]. בסופו של יום היה טיול נהדר. בפעם הבאה- טיול של יומיים.
            בנושא המשימות. אני מתחיל עכשיו משימה שהיא אתגר לא קטן. כמו שהכרזתי כבר- אתם תדעו מה הייתה המשימה רק אחרי שאני אבצע אותה. אז במקרה שלכם- תצטרכו לחכות 30 ימים. יום 1 מתוך 30.
עומר.


נ.ב.

תודה רבה לכל האנשים שהגיבו לי על הבלוג, למרות שאני די מאוכזב מהאנונימיות. 

יום שבת, 7 באפריל 2012

עוד אחת לאוסף

            פעם ביום, אני משתדל לעבור על רשימת המשימות. אני אפילו מנסה לשנן אותן בעל פה. אני עובר כל משימה ומשימה ומתכנן אותה, איך בדיוק אני הולך לבצע אותה. אחת המשימות כבר הספיקה להיתקל בבעיה, אבל אני בטוח שזה רק עניין של זמן. ככה אני רושם לעצמי הערות קטנות על המשימות. אבל יש משימה אחת, שגורמת לי לתהיות רבות.
            אני חושב שאולי אני מהווה מכשול לעצמי. אחרי תקופה ארוכה, שבה הקפדתי תמיד לנסות ולהבין את המכלול, לראות מה האחר חושב ואיך הוא מרגיש, אני מרגיש שהרמתי ידיים מהדרך הזו. יכול להיות שהצבא עשה לי רגרסיה, אבל אני לא מקבל את התירוץ הזה, במיוחד כי אני צריך את היכולת הזו בשביל המשימה הספיציפית הזו. אני צריך ללמוד איך לקבל את האחר, מה הוא חושב, איך הוא מרגיש, מה הוא רומז, מה הוא מגלה, מה הוא רוצה. אסור לי להשליך את התת מודע שלי על אחרים [כן, ראיתיInception  אתמול], כי האחר הוא לא אני. כמה שהייתי שמח לקבל אחר שפשוט משלים את הדמות הזו.
            אני רוצה להגיד המון תודה למחזור ט"ו במכינת נחשון בשדרות, בזכותכם סיימתי משימה ברשימה [שנייה מתוך 35]. והמשימה היא: להעביר יוגה צחוק לקבוצה. ביום ראשון, הגעתי בשעות הערב למכינה. בשמונה וחצי התחלנו את הסדנה. קיבלתי את הקבוצה במצב מאוד לא אופטימלי- אחרי היום הראשון שלהם בתור מדריכי קייטנה לזאטוטים, שיעשו הכל חוץ מלשתף פעולה עם המדריכים, החבר'ה נראו בדיוק כמו אותם זאטוטים [רק אחרי נפילת השוגר-ראש]. היה קשה. לא הייתי יותר מדי מוכן לקבל את הקבוצה במצב הזה. חששתי. ראיתי איך הסדנה נתקעת בגלל שלא הצלחתי ליצור את הדבר הכי חשוב ביוגה צחוק- הזרימה. היכולת להמשיך עם הפעולות ולשמר את אותה אווירת צחוק.
            חשבתי לוותר, להרים ידיים, לארוז את המזוודות, למכור את הזכויות ולחזור לנתניה. אבל אז נזכרתי באלכס, המורה שלי לתיאטרון. הוא אמר שהכי חשוב שההצגה תמשך. אם אתה נתקע, תעשה כל דבר אפשרי והעיקר- אל תגמגם. כי אז אתה הורס את החוויה, אתה שובר את המסך בינך לבין הקהל, והקהל יכול להיות נורא תובעני ברגע ששוברים לו את המסך [שלא במכוון]. אז עשיתי את הדבר היחיד שאני יודע לעשות טוב- לאלתר. זה היה מאתגר מאוד, אבל בסופו של דבר הייתה סדנה מדהימה. גם הפידבקים של האנשים היו ממש טובים, לא חשבתי שהסדנה תהיה כזו טובה. תודה רבה לקבוצה משדרות.

עומר.
נ.ב.
Blogger מספקים לי הרבה נתונים, אפילו מעבר למה שאני צריך [לדוגמא, מאיזו מערכת הפעלה ומאיזה דפדפן אתם נכנסים]. והנתון שמעניין אותי יותר מכל הוא מאיפה אנשים קוראים את הבלוג. מעבר לחבר'ה הישראליים, יש לי גם מספר כניסות מארה"ב ומגרמניה (!!). אני אשמח לדעת מי הקוראים שלי מהארצות האלה. אתם מבינים, רק תחושת סקרנות כזו.