קוראים
לי עמי יחזקאל. רק אמא שלי מתעקשת לקרוא לי עמוס, אבל כולם קוראים לי עמי. אני לא
זוכר מתי התחילו לקרוא לי עמי, אבל זה היה בעיתוי טוב. לא אהבתי את השם עמוס
ורציתי לשנות אותו לטומי- על שם הפאוור ריינג'ר הירוק- אבל אמא לא הסכימה לי. היא
המשיכה לקרוא לי עמוס וכולם קראו לי עמי, אז התפשרתי.
אני
גר בדירה בעיר התחתית בחיפה. עברתי אליה כשהתחלתי ללמוד אדריכלות נוף בטכניון.
לפני כן גרתי בקיבוץ דרורים ולפני כן לנתי מס' ימים בפגייה של בית חולים
"העמק" בעפולה. אני לא זוכר בדיוק מה קרה בפגייה, אבל השכנה הזקנה שלנו
בקיבוץ אמרה לי פעם אחת, בל"ג בעומר
של כיתה ג', שבגלל אותו שבוע אין לי אחים. כנראה שהיא אכלה יותר מדי והתחילה לדבר
שטויות.
אני
עובד בתור דוור. אני מתחיל את סבב החלוקה שלי בשעה 05:36 ומסיים אותו ב07:02. אלא
אם כן מדובר בתחילת חודש. תחילת חודש היא
אכן תקופת עומס של שירות הדואר. אז מסיים את הסבב רק ב07:49.
היה קשה לישון בלילה. זו הייתה שינה
לא שינה, אבל בסוף נרדמתי. שומר לא יוצא, הוט יצטרף מחר ועומצ'י בבקו"ם.
מרגיש לי מוזר שהם לא פה. עוד מעט אני אסמס לאמא "יצאנו" ובאמת נצא
לדרך. לא עוד "נכנס עולמי" או "ערפל קרב".
אני חייב להגיד תודה לרן. לא הכרנו,
אבל הוא השפיע עלי מאוד עם היומן שלו.
07:47
החליפו חוליה. עכשיו אני בכח
"חנוך", בראשות טליה. קיבלתי תא הניווט הראשון. התברברתי, אבל מסתבר
שלקחנו דרך שאמנם מפותלת יותר אבל גם קלה יותר. לפי המכתבים אנחנו מקום שני.
ברבאק!
עד עכשיו אחלה חולים. עוזרים, לא
תוקפים כשמתברברים. החוליה:
1.אבירם, שדואג תמיד להרגיע שהכל בסדר.
2.אסף, שנותן עצה ודואג לעזור בניווט.
3.ניצן צפריר, הלדרמן האנושי שיודע לנווט לא רע.
4.נועה, מש"קית חווי"ה. דואגת למורל.
5.וטליה, ראש החוליה, שפשוט דואגת.
01:46
אתמול היה יום מוזר. חצי ממנו העברנו
בשיעורים ובמשימות. הרשגתי על הפנים, הקאתי, ובעיקר הייתי לא מפוקס. חבל, פספסתי
משימות.
אחרי ארוחת צהריים היינו צריכים להגיע
לתל. היינו אחרונים ובזכות אסף שפתר משימה התקדמנו למקום שני. אבל אז התברברנו.
נכנסו לחושך והגענו רק ב23:30 לסוף. הלכנו לישון, ואחרי שעה יצאנו למסלול מסובך.
בחרנו ללכת על הדרך הארוכה [כ-14 ק"מ] והקלה. הלכנו על הכביש עד לחיבור עם מה
שהסתבר לנו ככביש 6. עצרנו, נמנמנו שעתיים והמשכנו. עכשיו אנחנו נמצאים בתחילת
הישורת האחרונה של המסלול.
כל המטרות שקיבלנו מגיעות לידי ביצוע,
למרות שהתמודדות האישית שלי עם החוסר ודאות נוראית. מזל שיש לי חוליה מדהימה
שתומכת כל הזמן, שיודע לפרגן ולקחת את המושכות כשצריך.
אסף משגע אותנו כל השלושה ימים
האחרונים. כל הזמן אומר מה הוא יאכל כשהוא יחזור הביתה ומעריב את כולנו. אז מה אם
כל מה שאכלתי מסתכם בפתיבר, ריבת תמרים וגבינת נעמה? זזנו.
10:31
אחרי שניסינו אתמו לכבוש את התל,
יצאנו לניווט שקט. החוליה [וגם אני] החליטה שאני אנווט. זה היה הרגע הכי מפחיד
השבוע. בהתחלה התברברתי, מערב היה מזרח וצפון היה דרום. כולם המשיכו בשקט שלהם,
אבל ראו עליהם שהם מודאגים.
הכאב בברכיים התגבר והייתי צריך ללכת
לאט יותר, לעצור יותר פעמים. הגאולה הגיעה כשהחלטתי לאלתר, לבדוק אזימוט לתל
[שבמזל זיהיתי אותו] ונלחש על איזה שביל אני נמצא. בניחושים עבדו לטובתי ואחרי כ-3
ק"מ הגענו לשלט שהצביע לנ.ס. התמודדתי עם חוסר ודאות, לבד! סוף סוף, כמו
שצריך.
הלכנו לישון אחרי סיכום מטריד ששראל
עשה לנו. קמנו בבוקר לחילוף נוסף. מעכשיו אני כח "עדה", עם נועם, מורן,
גיא, הראל וענבל. מפתיע ביותר. בהתחלה לא התלהבתי, להפך. הייתי מתוסכל. הברכיים
כאבו חזק מתמיד ורציתי את החוליה שלי בחזרה. אחרי כמה זמן הבנתי שכולם סובלים
מבעיות כאלה ואחרות ברגליים, במיוחד ענבל. השתדלתי לעשות הכל כדי להשכיח מהראש שלי
את הכאבים ולעזור לענבל.
הצלחתי.
חידון בנושא תרבות, עם המון שאלות על
דיסני עשה את העבודה והשכיח את הכאבים של ענבל ואת הכאבים שלי.
אחרי שהגענו לנ.ס., לקחו אותנו לתוך
החורש. כל אחד יושב, למי יודע כמה זמן. אני בחרתי להקדיש את הזמן לכתיבה ביומן.
אם כבר אני כותב על דברים שקרו לי,
אני אספר על הרגע הכי קשה שקרה לי עד עכשיו. אתמול בירידה מתל צפית, הם ירדו ממש
לפנינו והיינו צמודים. אני הובלתי ומולי שני האנשים שהכי חסרים לי בשבוע הזה. שני
אנשים שאני רוצה כל כך לחבק אותם ולדבר איתם- תום ואיילת.
עוד יום או יומיים. יאלה שיגמר כבר.
05:35 שלכם, עומר. נ.ב. אני לא מאמין שעברה יותר משנה וחצי.
לקראת
סבב הקצונה הבא עלינו לטובה בקרוב מאוד, הרחשים בחטיבה גוברים. כל אחד מספר מה עבר
עליו בועדות, במבד"קים, איך הוא מתכונן לבר-אור ואיך החטיבה מכינה אותו לבר-אור.
כל אחד מדבר על הפחדים הגדולים מהמוסד הזה שנקרא בית הספר לקצינים ע"ש חיים
לסקוב. מהשירות הנוסף לו הם מתחייבים. לבחינות הכניסה- מהכושר ועד הניקוד בהמנון
הלאומי.
לי אין בעיה עם זה. אני לא מתערב יותר
מדי בעניינים הקצונה כי אני ויתרתי על הקצונה [ורוב הסיכויים שכבר ויתרו עלי
לקצונה גם ככה]. אני מסוגל לשבת בניחותא כאשר מלהגים על נושאים אלה. הבעיה העיקרית
שלי, כשאני מעלה בפני אנשים את הצהרתם הישנה, שאמרו לפני כשנה, כי הם "לא יצאו לקק"ץ" הם טוענים
מולי כי "פה [בחטיבה] זה לא עובד ככה. אומרים לך ואתה הולך".
חשוב שיהיו קצינים איכותיים בכל הצבא.
קצינים שידעו פיקוד מהו ושידעו את העבודה המקצועית. אני גם חושב שהקצינים הוותיקים
יותר בעלי יכולת טובה ממני לזהות חיילים עם פוטנציאל להפוך לקצינים טובים. אבל
ברגע שהחייל מקבל את המרות הזו כך, לא מערער על הקביעה, לא מפקפק ולו לרגע אחד, לא
מנסה לרדת לשורש הדבר או להתווכח – הוא לא יהיה קצין טוב. במיוחד אם הוא לא רצה
מלכתחילה להיות קצין, אלא רק התלבט.
אני חושב שבתור קצין בדו"ץ,
העבודה שלך היא לא לשייט על טייס אוטומטי. אתה צריך לחשוב, להיות חד, להגדיל ראש
וליזום. אם אתה מתלבט לצאת לקצונה ונותן לאנשים אחרים להחליט במקומך פשוט יוכיח
שקל יהיה לעשות את זה בעתיד. כן, צריך לקחת את האחריות הזו "למה אתה כל כך
רוצה שאני אצא לקצונה?" או "למה
אתה לא רוצה שאני אצא לקצונה?". אבל לקבל את התשובות כן או לא וזהו.
אם זה לא מספק- לחתור למגע.
מה הטעם בקצין שאינו סקרן? קצין שעושה
רק מה שאומרים לו ולא חושב מעבר ומנסה להעמיק על מנת להבין, שווה ערך בעיניי לחמור
עם ארונות על הכתף. החוצפה היא מאפיין חשוב – האומץ לשאול שאלות חדות וצמאות ידע.
חבל לי שכבר עכשיו יש אנשים שפשוט ויתרו על זה.
שלכם,
עומר.
נ.ב.
אתם אוהבים לטייל? הצטרפו לקבוצת "טיולים
ספונטניים". בדרך כלל אני
מפרסם שם על טיולים שאני עושה בסופי שבוע.
בשבוע האחרון נתקלתי בהרבה אנשים עם
מחשבות של בורים. אנשים שמסרבים לשמוע את השיר של יזהר אשדות, אפילו פעם אחת, כי
הוא נגד חיילים ובאותה נשימה מספרים שהם גם לא רואים סרטים של שמאלנים כמו ואלס עם
באשיר. אנשים שמחצינים את חילוניותם ועדיפותם על פני הדתיים. אנשים שמזלזלים באמונה
לא שלהם בפומבי בכל רגע נתון. ואני לא מבין למה זה ככה. למה אנשים מעדיפים להסגר
מול דברים כאלה בלי לנסות להבין. הטמטום הזה יביא לסוף שלנו. אחרינו המבול.
שידוךהוא
הפגשתם של איש ואישה למטרות רומנטיות. בתרבויותרבות
היו נישאים בעיקר באמצעות שידוך, אבל היום הדבר מקובל פחות בחברה המערבית. עם
זאת, השידוך נהוג בחוגים שמרניים גם היום, ונותן גושפנקא ממסדית לקשר בין איש
ואישה בטווח הזמן שבין ההיכרות לנישואים.
הרב
ניסים בן ראובן גירונדי - פוסק ומפרש, מייחס את השורש למילה 'שידוך' לשורש המילה
'שקט' בשפה הארמית, כנראה
בהתבסס עלתרגוםהפסוקבספר שופטים: "וַתִּשְׁקֹט
הָאָרֶץ", אשר המתרגם לארמית תרגמו: "וּשְׁדוֹכַת אַרְעָא". מכאן,
ששורש המילה 'שקט' בארמית היא 'שידוך'.
בחוגים
שאינם דתיים, יש אשר ינסו למצוא בן או בת זוג באמצעות שדכן מקצועי, מכר משותף או אתר
הכרויותבאינטרנט.
שידוכים באמצעות גורם שלישי הם מאוד נפוצים בחברה החילונית ומתאימים במיוחד לאנשים
שמתקשים להכיר בן או בת זוג באופן עצמאי מסיבות שונות, כגוןביישנות, מגורים
במקום מבודד או מוגבלות. בחברה החילונית הזוג, על פי רוב, יוצא זמן רב יותר כדי
לגבש דעה אישית על מידת ההתאמה של בן או בת הזוג ולא בהכרח מסתמך על בירור מקיף
שנעשה קודם לכן בידי גורמים אחרים. כמו כן, מטרת ההיכרות אינה בהכרח נישואים
פורמליים.
וואלה
תגידו מה שתגידו, אבל זה נראה לי אחלה ואני אשמח לעזרה בעניין. עוד דבר אחד, היום
הלכתי מהפסל של אלכסנדר זייד בבית שערים עד כפר ברוך. הקפתי את כנף 1, שמעתי
מטוסים מוקפצים, הלכתי בשבילי עפר בחום אימים ועוד זוועות כגון, אבל סיימתי את
מקטעים 3 ו-4 בשביל רכבת העמק. את המקטע הראשון עשיתי לבד, את השני וחצי השלישי
עשינו שני אנשים אנשים והיום טיילנו שלושה.
מי
רוצה להיות מס' ארבע בקטע חמש של שביל רכבת העמק?
