יום שישי, 14 בדצמבר 2012

החליפות

לא הגיע הזמן לשינוי?
הרי מזמן הפסקנו לבחור ב"ליכוד", "העבודה", "ישראל ביתנו", "מרצ"..
עכשיו אנחנו בוחרים בביבי, בשלי, בליברמן, בזהבה..
לא מה משנה מה יצא מהבחירות האלה העיקר שישנו את שיטת הממשל.

וזה לא יקרה.
כי למה לא לעשות משהו שיפגע לי בכסא?

יום שבת, 1 בדצמבר 2012

קוראים לי עמי יחזקאל

קוראים לי עמי יחזקאל. רק אמא שלי מתעקשת לקרוא לי עמוס, אבל כולם קוראים לי עמי. אני לא זוכר מתי התחילו לקרוא לי עמי, אבל זה היה בעיתוי טוב. לא אהבתי את השם עמוס ורציתי לשנות אותו לטומי- על שם הפאוור ריינג'ר הירוק- אבל אמא לא הסכימה לי. היא המשיכה לקרוא לי עמוס וכולם קראו לי עמי, אז התפשרתי.

אני גר בדירה בעיר התחתית בחיפה. עברתי אליה כשהתחלתי ללמוד אדריכלות נוף בטכניון. לפני כן גרתי בקיבוץ דרורים ולפני כן לנתי מס' ימים בפגייה של בית חולים "העמק" בעפולה. אני לא זוכר בדיוק מה קרה בפגייה, אבל השכנה הזקנה שלנו בקיבוץ  אמרה לי פעם אחת, בל"ג בעומר של כיתה ג', שבגלל אותו שבוע אין לי אחים. כנראה שהיא אכלה יותר מדי והתחילה לדבר שטויות.

אני עובד בתור דוור. אני מתחיל את סבב החלוקה שלי בשעה 05:36 ומסיים אותו ב07:02. אלא אם כן  מדובר בתחילת חודש. תחילת חודש היא אכן תקופת עומס של שירות הדואר. אז מסיים את הסבב רק ב07:49.

יום שבת, 24 בנובמבר 2012

צעדי ענק



רצתי בפעם הראשונה בחיי 3 קילומטרים.
בלי הפסקה,
בלי סבל,
עם הרבה דחיפה מנטלית,
MIND OVER MATTER,
וסיימתי אותם.

מתקדם בצעדי ענק לעבר עוד מטרה.

שלכם,
עומר.

יום שבת, 10 בנובמבר 2012

הרוב שורדים

            היה קשה לישון בלילה. זו הייתה שינה לא שינה, אבל בסוף נרדמתי. שומר לא יוצא, הוט יצטרף מחר ועומצ'י בבקו"ם. מרגיש לי מוזר שהם לא פה. עוד מעט אני אסמס לאמא "יצאנו" ובאמת נצא לדרך. לא עוד "נכנס עולמי" או "ערפל קרב".

            אני חייב להגיד תודה לרן. לא הכרנו, אבל הוא השפיע עלי מאוד עם היומן שלו.

07:47


            החליפו חוליה. עכשיו אני בכח "חנוך", בראשות טליה. קיבלתי תא הניווט הראשון. התברברתי, אבל מסתבר שלקחנו דרך שאמנם מפותלת יותר אבל גם קלה יותר. לפי המכתבים אנחנו מקום שני. ברבאק!

            עד עכשיו אחלה חולים. עוזרים, לא תוקפים כשמתברברים. החוליה:
1.       אבירם, שדואג תמיד להרגיע שהכל בסדר.
2.       אסף, שנותן עצה ודואג לעזור בניווט.
3.       ניצן צפריר, הלדרמן האנושי שיודע לנווט לא רע.
4.       נועה, מש"קית חווי"ה. דואגת למורל.
5.       וטליה, ראש החוליה, שפשוט דואגת.

01:46



            אתמול היה יום מוזר. חצי ממנו העברנו בשיעורים ובמשימות. הרשגתי על הפנים, הקאתי, ובעיקר הייתי לא מפוקס. חבל, פספסתי משימות.

            אחרי ארוחת צהריים היינו צריכים להגיע לתל. היינו אחרונים ובזכות אסף שפתר משימה התקדמנו למקום שני. אבל אז התברברנו. נכנסו לחושך והגענו רק ב23:30 לסוף. הלכנו לישון, ואחרי שעה יצאנו למסלול מסובך. בחרנו ללכת על הדרך הארוכה [כ-14 ק"מ] והקלה. הלכנו על הכביש עד לחיבור עם מה שהסתבר לנו ככביש 6. עצרנו, נמנמנו שעתיים והמשכנו. עכשיו אנחנו נמצאים בתחילת הישורת האחרונה של המסלול.

            כל המטרות שקיבלנו מגיעות לידי ביצוע, למרות שהתמודדות האישית שלי עם החוסר ודאות נוראית. מזל שיש לי חוליה מדהימה שתומכת כל הזמן, שיודע לפרגן ולקחת את המושכות כשצריך.

            אסף משגע אותנו כל השלושה ימים האחרונים. כל הזמן אומר מה הוא יאכל כשהוא יחזור הביתה ומעריב את כולנו. אז מה אם כל מה שאכלתי מסתכם בפתיבר, ריבת תמרים וגבינת נעמה? זזנו.

10:31



            אחרי שניסינו אתמו לכבוש את התל, יצאנו לניווט שקט. החוליה [וגם אני] החליטה שאני אנווט. זה היה הרגע הכי מפחיד השבוע. בהתחלה התברברתי, מערב היה מזרח וצפון היה דרום. כולם המשיכו בשקט שלהם, אבל ראו עליהם שהם מודאגים.

            הכאב בברכיים התגבר והייתי צריך ללכת לאט יותר, לעצור יותר פעמים. הגאולה הגיעה כשהחלטתי לאלתר, לבדוק אזימוט לתל [שבמזל זיהיתי אותו] ונלחש על איזה שביל אני נמצא. בניחושים עבדו לטובתי ואחרי כ-3 ק"מ הגענו לשלט שהצביע לנ.ס. התמודדתי עם חוסר ודאות, לבד! סוף סוף, כמו שצריך.

            הלכנו לישון אחרי סיכום מטריד ששראל עשה לנו. קמנו בבוקר לחילוף נוסף. מעכשיו אני כח "עדה", עם נועם, מורן, גיא, הראל וענבל. מפתיע ביותר. בהתחלה לא התלהבתי, להפך. הייתי מתוסכל. הברכיים כאבו חזק מתמיד ורציתי את החוליה שלי בחזרה. אחרי כמה זמן הבנתי שכולם סובלים מבעיות כאלה ואחרות ברגליים, במיוחד ענבל. השתדלתי לעשות הכל כדי להשכיח מהראש שלי את הכאבים ולעזור לענבל.

            הצלחתי.

            חידון בנושא תרבות, עם המון שאלות על דיסני עשה את העבודה והשכיח את הכאבים של ענבל ואת הכאבים שלי.

            אחרי שהגענו לנ.ס., לקחו אותנו לתוך החורש. כל אחד יושב, למי יודע כמה זמן. אני בחרתי להקדיש את הזמן לכתיבה ביומן.

            אם כבר אני כותב על דברים שקרו לי, אני אספר על הרגע הכי קשה שקרה לי עד עכשיו. אתמול בירידה מתל צפית, הם ירדו ממש לפנינו והיינו צמודים. אני הובלתי ומולי שני האנשים שהכי חסרים לי בשבוע הזה. שני אנשים שאני רוצה כל כך לחבק אותם ולדבר איתם- תום ואיילת.

            עוד יום או יומיים. יאלה שיגמר כבר.

 05:35


שלכם,
עומר.

נ.ב.
אני לא מאמין שעברה יותר משנה וחצי.

יום שישי, 2 בנובמבר 2012

חוסר החלטיות משווע


            לקראת סבב הקצונה הבא עלינו לטובה בקרוב מאוד, הרחשים בחטיבה גוברים. כל אחד מספר מה עבר עליו בועדות, במבד"קים, איך הוא מתכונן לבר-אור ואיך החטיבה מכינה אותו לבר-אור. כל אחד מדבר על הפחדים הגדולים מהמוסד הזה שנקרא בית הספר לקצינים ע"ש חיים לסקוב. מהשירות הנוסף לו הם מתחייבים. לבחינות הכניסה- מהכושר ועד הניקוד בהמנון הלאומי.

            לי אין בעיה עם זה. אני לא מתערב יותר מדי בעניינים הקצונה כי אני ויתרתי על הקצונה [ורוב הסיכויים שכבר ויתרו עלי לקצונה גם ככה]. אני מסוגל לשבת בניחותא כאשר מלהגים על נושאים אלה. הבעיה העיקרית שלי, כשאני מעלה בפני אנשים את הצהרתם הישנה, שאמרו לפני כשנה,  כי הם "לא יצאו לקק"ץ" הם טוענים מולי כי "פה [בחטיבה] זה לא עובד ככה. אומרים לך ואתה הולך".

            חשוב שיהיו קצינים איכותיים בכל הצבא. קצינים שידעו פיקוד מהו ושידעו את העבודה המקצועית. אני גם חושב שהקצינים הוותיקים יותר בעלי יכולת טובה ממני לזהות חיילים עם פוטנציאל להפוך לקצינים טובים. אבל ברגע שהחייל מקבל את המרות הזו כך, לא מערער על הקביעה, לא מפקפק ולו לרגע אחד, לא מנסה לרדת לשורש הדבר או להתווכח – הוא לא יהיה קצין טוב. במיוחד אם הוא לא רצה מלכתחילה להיות קצין, אלא רק התלבט.

            אני חושב שבתור קצין בדו"ץ, העבודה שלך היא לא לשייט על טייס אוטומטי. אתה צריך לחשוב, להיות חד, להגדיל ראש וליזום. אם אתה מתלבט לצאת לקצונה ונותן לאנשים אחרים להחליט במקומך פשוט יוכיח שקל יהיה לעשות את זה בעתיד. כן, צריך לקחת את האחריות הזו "למה אתה כל כך רוצה שאני אצא לקצונה?" או  "למה אתה לא רוצה שאני אצא לקצונה?". אבל לקבל את התשובות כן או לא וזהו. אם זה לא מספק- לחתור למגע.

            מה הטעם בקצין שאינו סקרן? קצין שעושה רק מה שאומרים לו ולא חושב מעבר ומנסה להעמיק על מנת להבין, שווה ערך בעיניי לחמור עם ארונות על הכתף. החוצפה היא מאפיין חשוב – האומץ לשאול שאלות חדות וצמאות ידע. חבל לי שכבר עכשיו יש אנשים שפשוט ויתרו על זה.


שלכם,
עומר.
            נ.ב.
אתם אוהבים לטייל? הצטרפו לקבוצת "טיולים ספונטניים". בדרך כלל אני מפרסם שם על טיולים שאני עושה בסופי שבוע.

יום שבת, 27 באוקטובר 2012

הדרך


            בשבוע האחרון נתקלתי בהרבה אנשים עם מחשבות של בורים. אנשים שמסרבים לשמוע את השיר של יזהר אשדות, אפילו פעם אחת, כי הוא נגד חיילים ובאותה נשימה מספרים שהם גם לא רואים סרטים של שמאלנים כמו ואלס עם באשיר. אנשים שמחצינים את חילוניותם ועדיפותם על פני הדתיים. אנשים שמזלזלים באמונה לא שלהם בפומבי בכל רגע נתון. ואני לא מבין למה זה ככה. למה אנשים מעדיפים להסגר מול דברים כאלה בלי לנסות להבין. הטמטום הזה יביא לסוף שלנו. אחרינו המבול.

            הולך על הדרך לשומקום
            לא משנה לא יוליד יום
            מהעולם אני מתפטר
            ממחר אני לא אצטער, שוב
           
אחרי שנים של לבבות ריקים ללא הבנה
מחליט לצאת למסע נדודים מפותל
אני צריך לחשוב, להתנתק
הזמנים משתנים, זה מבלבל

תגידו לי למה, תסבירו לי איך
מסביבי הכל מתהפך
אין פה תשובות, אין מחשבות
לא צריך, להתראות

            עומד לסיים לבצע שתי משימות בקרוב.

שלכם,
עומר.

יום שבת, 20 באוקטובר 2012

שידוך


שידוך הוא הפגשתם של איש ואישה למטרות רומנטיות. בתרבויות רבות היו נישאים בעיקר באמצעות שידוך, אבל היום הדבר מקובל פחות בחברה המערבית. עם זאת, השידוך נהוג בחוגים שמרניים גם היום, ונותן גושפנקא ממסדית לקשר בין איש ואישה בטווח הזמן שבין ההיכרות לנישואים.

הרב ניסים בן ראובן גירונדי - פוסק ומפרש, מייחס את השורש למילה 'שידוך' לשורש המילה 'שקט' בשפה הארמית, כנראה בהתבסס על תרגום הפסוק בספר שופטים: "וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ", אשר המתרגם לארמית תרגמו: "וּשְׁדוֹכַת אַרְעָא". מכאן, ששורש המילה 'שקט' בארמית היא 'שידוך'.

בחוגים שאינם דתיים, יש אשר ינסו למצוא בן או בת זוג באמצעות שדכן מקצועי, מכר משותף או  אתר הכרויות באינטרנט. שידוכים באמצעות גורם שלישי הם מאוד נפוצים בחברה החילונית ומתאימים במיוחד לאנשים שמתקשים להכיר בן או בת זוג באופן עצמאי מסיבות שונות, כגון ביישנות, מגורים במקום מבודד או מוגבלות. בחברה החילונית הזוג, על פי רוב, יוצא זמן רב יותר כדי לגבש דעה אישית על מידת ההתאמה של בן או בת הזוג ולא בהכרח מסתמך על בירור מקיף שנעשה קודם לכן בידי גורמים אחרים. כמו כן, מטרת ההיכרות אינה בהכרח נישואים פורמליים.

וואלה תגידו מה שתגידו, אבל זה נראה לי אחלה ואני אשמח לעזרה בעניין. עוד דבר אחד, היום הלכתי מהפסל של אלכסנדר זייד בבית שערים עד כפר ברוך. הקפתי את כנף 1, שמעתי מטוסים מוקפצים, הלכתי בשבילי עפר בחום אימים ועוד זוועות כגון, אבל סיימתי את מקטעים 3 ו-4 בשביל רכבת העמק. את המקטע הראשון עשיתי לבד, את השני וחצי השלישי עשינו שני אנשים אנשים והיום טיילנו שלושה.

מי רוצה להיות מס' ארבע בקטע חמש של שביל רכבת העמק?

שלכם,
עומר.

יום שבת, 13 באוקטובר 2012

איש הפחם


והנה הוא הולך 
לבדו,בדף הלבן. 
איש הפחם נע הנה והנה. 
חוקר את הארץ הריקה, 
חסרת הגבולות. 
איש הפחם חסר מנוחה 
רודף אחרי האופק החמקן. 
אז ציירתי לו אישה. 
עכשיו הוא רגוע. 
הקים משפחה.

שסתום הרגשות נפתח לאט לאט. נותן ליותר דברים לצאת החוצה בזמן הנכון. לא לאגור יותר את הכל עד שזה עולה על גדותיו. אני מצליח להתמודד עם זה יותר טוב וזה מאוד משמח אותי.

השבוע אני אעלה סרטון שלי מנגן שיר כשאני מלווה ע"י עצמי שמנגן במפוחית. זה נראה לי יהיה מגניב לעשות וגם הרבה זמן לא העלתי משהו ליוטיוב.


ראיתי סרטונים מהטיולים במכינה ואני בהתקף נוסטלגיה גדול מאוד. אני במצב שקשה לי אפילו לתאר בכתב מה עובר עלי כשאני רואה את הסרטונים האלה שוב ושוב. כמה הייתי רוצה לחזור לשם. כמה הייתי רוצה לשבת פעם אחת עם כולם, כמו פעם, אז בימי שישי של המכינה. נגמרת המשבצת הווי האחרונה. הולכים לתפוס פינה איפשהו באולפנה עם בירות ופיצוחים ומעבירים את הזמן. מדברים על שטויות.

אני מרגיש שניתקתי קשר מהמשפחה שנוצרה לי שם. אנשים שיכולתי בכל יום נתון לסמוך עליהם, לדעת שהם שם בשבילי. אני די בטוח שעכשיו זה גם ככה, שבשעת צרה אמיתית הם יגיעו. אבל אני מאוכזב מזה שזה רק ככה. אני יודע שכל אחד עכשיו אוכל את החרא שלו בצבא, שלא לכולם יש זמן ואם יש זמן אז מעדיפים לנצל אותו למשהו אחר. אני יודע גם שעד שמארגנים מפגש הוא לרוב בירושלים. בצדק, רוב האנשים מהמכינה מירושלים והעוטף.

אבל אני מרגיש שאני לא מקפיד על הקשר. כנראה שאני פשוט צריך יותר להתמיד.

שלכם,
עומר.

יום שבת, 6 באוקטובר 2012

הכדור במגרש שלנו


            אני מרוצה. התחלנו תנועה של רוח חדשה במקלט. אנחנו הולכים להחיות אותו, כי אנחנו גדלנו בתוכו. זה הבית שלנו. אנחנו לא מבקשים כסף לעצמנו. לא רוצים משכורת. אנחנו רוצים תקציב, כדי להעמיד את הציוד המינימלי לנוער שיגיע וימצא את המוזיקה שלו, בדיוק כמו שאנחנו מצאנו. אנחנו הולכים לפעול ולעשות את זה כמו שצריך. יש אנשים שמוכנים לשתף פעולה וזה נראה טוב.

            אנחנו גם לא הולכים לחכות לתקציב בידיים שלובות. הדיבור על מציאת תורמים, על הופעת התרמה כבר קיים. הרבה מעבר לשלב של רעיון. כל קשר אפשרי שיש לנו, עומד להיות מנוצל. אנחנו רוצים להחזיר עטרה ליושנה ולקיים את המקלט.

            ומי יודע לאן אנחנו יכולים להגיע? עוד הופעות מול 350 איש, עוד דיסק עם שירים מקוריים של ילדים מהשכונה, חזרה לחיים של חדר הקולנוע והעריכה, עוד סמינרים, טיולים, פעילויות, הרצאות ובעיקר המון מוזיקה. הכדור נמצא במגרש שלנו.

בואו להופעה בביתגלים,
עומר.

יום שבת, 29 בספטמבר 2012

לאט ומדויק- ועוד שתיים באוסף


            הרבה זמן לא עברתי על רשימת המשימות. היום הגעתי למסקנה שאני יכול לסמן וי על המשימה השביעית – לטייל בארץ, בכמה מקומות. איפה טיילתי מאז המשימה? שביל ירושלים, שביל רכבת העמק, נחל הקיבוצים, שביל רכבת העמק [חלק 2], האגם של רן ועכו העתיקה.

            האסימון נפל כשאני, ברוק ודני סיימנו לאכול בסווהילה. תוך כדי שאני מנסה לעכל את הארוחה, כשבראשי עובר הציטוט של לואי CK – הארוחה לא נגמרת כשאני שובע, היא נגמרת כשאני שונא את עצמי. 7 מתוך 35. הרגשה טובה.

            עברתי עכשיו על הרשימה על מנת לסמן את המשימה השביעית ואז גיליתי שבעצם כבר סיימתי עוד משימה – לקנות כלי רציני. זו משימה שחשבתי עליה אחרי שקניתי קאזו. אז בתחילת החודש קניתי קלידים פשוטים של קסיו ואני נהנה מכל רגע. 8 מתוך 35. לזה באמת לא ציפיתי היום.

בפעם הבאה יהיו לי יותר דברים לרשום לכם,
עומר.

יום שבת, 22 בספטמבר 2012

שבוע עמוס


            הספקתי לעשות הרבה דברים השבוע. לדעתי זה השבוע הכי עמוס שהיה לי מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה. לסיים ריתוק, ארוחת ראש השנה בבית, רימייק של תמונה מ97', לילות לבנים, ריצות בבת גלים, טיול בעקבות רכבת העמק, תפקיד חדש בצבא, ספר חדש שנותן זווית ראייה מעניינת על הצבא ומסיבת יומולדת בת יומיים.

            לא הצלחתי לישון אחרי ארוחת ראש השנה, נדודי שינה רדפו אותי. לא הייתה איזו מחשבה שהטרידה אותי, אבל לא הצלחתי לישון. אז ראיתי את Moneyball בארבע לפנות בבוקר. כשנגמר הסרט, הבנתי שעדיין לא אצליח להירדם. אז יצאתי לרוץ עם הזריחה על הטיילת בבת גלים. ניקוי ראש טוב שכזה שנגמר במדיטציה עם הגלים.

            ואז עלה בי הרעיון לסיפור קצר: עמי (עמוס) יחזקאל, שבעקבות תלונות חוזרות ונשנות, הופך למפקח על מערך הממטרות בחיפה. כרגע הסיפור נמצא בטיוטות ואני מקווה לפרסם אותו בקרוב. לפחות אני בדרך להשלים עוד משימה.

            ביום שלישי, אני וניצן יצאנו לטייל בשביל רכבת העמק. עשינו את החלק השני- מצומת יגור עד לפסל של אלכסנדר זייד בבית שערים. את המסלול קבענו בחצות ויצאנו אליו בשמונה בבוקר. זה גרם לנו לחשוב: אנחנו תמיד קובעים יום לטייל אך את המסלול אנחנו קובעים בספונטניות רק כמה שעות לפני שיוצאים למסלול. החלטנו להקים קבוצה של אנשים שכאלה- שיוכלו להצטרף לימי טיול האלו. בלי מריבות של "אבל אני לא יכול, בבקשה תזיזו", אתם יודעים.. מהסוג שבגללן הטיול תמיד מתבטל. מי שיכול מצטרף ומי שלא יצטרף פעם הבאה.

            הרי לא צריך יותר מדי בשביל יום טיול- 3.5 ליטר מים, כובע, נעליים, קצת אוכל ומסודרים. נכון שניצן ואני קצת יותר מתחכמים- במקום אוכל לוקחים GORP- תערובת של בוטנים, צימוקים, אגוזים ושוקולד, אבל זה רק כי אנחנו פריקים של טיולים. אם אתם ספונטניים אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה- http://www.facebook.com/groups/405322602855915/.

            נגמרה לי רשימת הספרים. אני מחפש ספרים טובים לקרוא- ספרים פילוסופיים או ספרי הרפתקאות, כאלה שיוצרים תחושת זיכוך כשמסיימים לקרוא אותם.

עד הפעם הבאה,
עומר.

יום שישי, 14 בספטמבר 2012

פתחון לב


            נמאס לי לספר את הסיפור הזה כל פעם מחדש. אני כבר יודע את סדר השאלות בע"פ, למרות שזו הפעם הראשונה שאתה תשאל אותי את השאלות האלה. שמעתי כמה עשרות פעמים בשבוע שחלף. בהתחלה עוד סיפרתי את זה בשביל להרגיש הקלה מסוימת. עכשיו? עכשיו זו טרחה. זה לוקח ממני המון אנרגיה. אני מרגיש שפוך אחרי כל פעם שאני נותן את התשובה.

            וזה די ברור למה. אני לא מקצץ בפרטים. אני חייב לפרוס את כל הסיפור, לתת את כל הרקע. ככה שזה יוצא די ארוך, אבל אתה ביקשת לדעת. אני שאלתי אותך "אתה בטוח?" או שניסיתי למרוח אותך עם "אין לי כח" או משהו בסגנון. אבל אתה תתעקש, כי הצימאון הזה לידע קיים בכל אחד ואחד מאיתנו. אני מכיר אותו טוב מאוד.

            אז כן, רותקתי לשבוע. לא כזה ביג דיל, בהתחשב בזה שהייתי נפקד במשך ארבעה ימים. למה הייתי נפקד? זו השאלה הנכונה.

            הגעתי לנציגות ברמלה בסוף ינואר. אמרתי "כן" ברגע שהציעו לי רק כי הייתי מוכן לעשות הכל כדי לצאת מהמקום האחר שהייתי בו, מדור כ"צים. מקום קשה.. שלושה חודשים ושבועיים. זה כל התקופה שהייתי וכל התקופה הזו היא תקופה מעורפלת. מדי פעם צצים זיכרונות של רגעים נחמדים, רגעים מהנים, אבל הם אפופים בערפל של התקופה הכי גרועה בחיי. לא משנה כמה ניסו לעזור לי, לא הצלחתי להתרומם מעל המים שהציפו אותי.

            אתה עובר לפיקוד העורף, משבוע הבא- אתה משרת ברמלה. אמרתי כן. הייתי מוכן לעשות הכל. לא חשבתי בצורה הגיונית, פשוט זינקתי על ההצעה הראשונה שהציעו לי. לא הבנתי מה המשמעות של שירות בנציגות דו"ץ בפיקוד העורף- יומיות ברמלה. עברתי והייתי מוכן לעשות הכל.

            למרות הזמן שלקח לי לגמוע את המרחק של חיפה-רמלה [שעתיים ורבע לערך] מצאתי פתרון. היו משמרות שהייתי מצמיד אותן. מגיע ב11:00 לבסיס, מסיים לעבוד ב19:30 ונשאר לישון. ב20:30 כבר שכבתי על המזרן המדהים שהיה במשרד וראיתי רצף של ביג באנג ושל שני גברים וחצי. יום אחרי הייתי קם ב7:30, מתחיל משמרת שעה אח"כ ויוצא ב17:00 מהמשרד.

            זה היה בסדר גמור בשבילי. מה גם, שהאווירה הייתה אחלה. העבודה לא הייתה המרכז. עשינו את העבודה – ותמיד על הצד הטוב ביותר, אבל גם נהנו מאוד. אני נהניתי מאוד. בחצי שנה שהייתי שם עשיתי הרבה דברים והגעתי למעמד טוב בתפקידי. עשיתי את העבודה ויצרתי קשרים טובים עם האנשים שעבדתי מולם. שיא התקופה היה מסע הכומתה שהשתתפתי בו. הלכתי 6 ק"מ מתוך 30, אבל ידעתי שאני יכול יותר. מנטלית זה היה קטן עלי, אבל לא רציתי לסכן עצמי פיזית. ההליכה היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי.

            בוב דילן תיאר את מה שעמד להתרחש בצורה טובה: "The times, they are a-changing". אנשים השתחררו והאווירה נהפכה לבלתי נסבלת. אחרי תקופה של משמרות כפולות [8:30-19:30] ששחקה אותי מאוד הגענו לדדליין של המשמרות. עצרת 20 שנה לפיקוד העורף באוניברסיטת בר אילן. העצרת נגמרה מאוחר, הגעתי ב03:00 הביתה ויום אחרי זה הייתי צריך להיות ב08:30 בפיקוד. לא היה אכפת לי יותר מדי, כי ידעתי שזה יהיה היום האחרון, ידעתי שמחר אני אקבל את הידיעה שחוזרים למשמרות.

            אז חשבתי. המשכנו במשמרות כפולות עד שבוע שעבר. בכל התקופה עשיתי הרבה שיחות עם האנשים שצריך, על כמה שקשה לי. על זה שאני יוצא מהבית מתוסכל, מגיע למשרד מתוסכל, יוצא מהמשרד מתוסכל וחוזר הביתה מתוסכל. שאני לא מצליח להתנתק מהעבודה. שאני נשחק לאיטי. הרמתי כל שלט אזהרה שיכולתי. ביקשתי עזרה. כנראה בגלל שהצגתי את הבעיות שלי בקול שקול, בטוח והגיוני לא התייחסו לזה יותר מדי. הרי בינתיים עבדתי כרגיל, אז אין מה לתקן. אין מה לעזור.

            שבוע שעבר חזרנו למשמרות. את ההצמדה שכל כך אהבתי עשיתי בין שני לשלישי. כמה התגעגעתי לצ'רלי שין ולהומור שלו. כמה אני אוהב את הסדרות האלה לפני שאני הולך לישון. ביום שלישי סיימתי את המשמרת בשעה 17:00 בדיוק, ובזכות שינויים בתנועת הרכבות אפילו הספקתי לרכבת שיוצאת מרמלה ב17:28. צפי ההגעה שלי הביתה היה 19:00. שמחתי על קיצור הזמנים.

            ובדרך קיבלתי שיחה מהאחד האחראים, שאליהם פניתי במצוקתי ולא קיבלתי מענה. הוא התעצבן, כי חירפנו אותו על איזה משהו. הוא חיפש אשמים במש"קים ולא הצליח למצוא. אז הוא החליט שאנחנו לא עובדים טוב ואנחנו חוזרים לכפולות. זה שבר אותי. התחלתי להכנס לסחרור קטלני וידעתי שאני חייב מישהו שמכיר את הסיפור כדי לדבר איתו על זה.

            אז התקשרתי לאחראי השני. הוא לא ענה לי. חשבתי לנסות שוב, אבל הוא בדרך לא כלל לא עונה לשיחות כי הוא לא שם לצלצולים. אז סימסתי לו. "עוד פעם אין משמרות? נשבר לי כבר.." אני לא חושב שיש שלט "זהירות!" יותר גדול מזה. סימסתי ב18:00. לא קיבלתי אף מענה. הציפייה שלי הייתה לשיחת טלפון. אפילו הודעה לא קיבלתי ולא איזו הודעה מיוחדת. משהו בסגנון של "ראיתי, אני לא יכול עכשיו, נדבר מחר על הבוקר".

            התחרפנתי בלילה. נשארתי ער עד לפנות בוקר מכל התסכול שהחליט להתפרץ. לא היה לי עם מי לחלוק, למי לשפוך את כל הרגשות החזקים האלה שאני מחזיק אצלי. זה מגיע בעוצמה ובנפח גדול כל כך שאני פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה בהיגיון. אני לא מצליח להתאפס על עצמי. אני לא מצליח לחשוב בבהירות. ההחלטה היחידה שלקחתי על עצמי היא זו: אם האחראים שלי לא דואגים לי או מנסים לעזור לי כשאני מגיע למצב הזה, אני אעזור לעצמי. אז לא הלכתי למשרד ביום רביעי או ביום חמישי שאחריו.

            ביום רביעי קיבלתי שיחות מהאחראים בסביבות 10:00~11:00. לא רציתי לדבר איתם, כי להם לא היה אכפת מספיק בשביל לדבר איתי יום לפני. חבר ראשון התקשר לשאול איפה אני, והסברתי לו שאני בבית בידיעה שהוא התקשר רק כי הן סיפרו לו, כדי שהוא ינסה ואולי יצליח לדלות ממני משהו. הן צדקו, אין סיכוי שהפעם הייתי מסנן אותו. הוא חבר טוב מדי בשביל זה.

            ואז חבר שני שלח הודעה בפייסבוק. עניתי לו את אותה התשובה- "אני בבית, אני בסדר. רק צריך לסדר את המחשבות." אחרי כמה שעות הוא הגיע, בשליחות האחראים כביכול ובשליחות חברית אמיתית. ישבנו בגג ושתינו בירות. סיפרתי לו את הכל והוא הסכים עם מה שאמרתי. הוא איחל לי בהצלחה, דיבר עם האחראים והאחראים הגדולים כדי להרגיע אותם ומאותו רגע הייתה דממת אלחוט.

            ניצלתי את הסוף שבוע בשביל לפתוח את מה שעבר עלי עם מי שרציתי לדבר איתו. קיבלתי עצות, טיפים, כתף לבכות עליה ואוזן קשבת. הדבר שייחלתי לו עוד ביום שלישי, דבר שהוא לא קשה. דבר שחשוב לי מאוד באחראים עלי. שידעו שהם צריכים לדאוג לי ולמש"קים כמותי, כי תחת אחריותם עד שאנחנו משתחררים [או עוברים אחריות].

            חזרתי ביום ראשון מחוזק. ידעתי שבשיחה הזו עם האחראי, אני אצטרך להוריד את המגננות שלי ולתת לרגשות שלי לצאת בעוצמה חזקה. האחראי לא ידע איך לאכול את זה. פתאום הוא הבין שכנראה באמת רע למש"ק עומר, הוא צריך עזרה. בו זמנית הוא החליט שהעזרה אותה אני מבקש היא יותר מדי ממה שהוא יכול לתת.

            "אתה יודע שמה שעשית אסור מבחינת הארגון? אתה יודע שאתה צריך לשלם על זה? אתה יודע שהעונש הוא שבועיים בכלא?" ידעתי הכל. הייתי מוכן גם להכל. באתי מוכן מנטלית לכלא. הבעיה הגדולה של האחראי, שהוא לא הבין שכלא לא מפחיד אותי. הפחד הגדול שלי התממש. אף אחד מהאחראים עלי לא הקשיב לי. לא ניסה לרדת לסוף דעתי. אחד לא נמצא, שני ברח מהאחריות והאחראי הגדול ניסה לנגח אותי. הוא דחק אותי לפינה שהוציאה עוד פעם את הרגשות. נגעלתי מעצמי, אני לא יודע איך להתמודד עם המסה הזו של רגשות שסוחפת אותי, שמנתקת אותי מאחיזה הגיונית במציאות. הפחד שלי התממש והייתי צריך להתמודד איתו. אז התמודדתי.

            זה נגמר בשבעה ימי ריתוק בבית סוקולוב. בערב החג אני יוצא הביתה כדי לחגוג עם המשפחה. בינתיים בשבוע שחלף, התאווררתי. הכרתי מקום מדהים ואנדררייטד. מקום עם מגוון אנשים טובים שיוצרים ביחד אווירה נהדרת. אין ספק שאני אצא מפה בראשון עם חיוך גדול על הפנים, בעיקר בזכותם.

            אבל ידעתי שהחובה שלי לא נגמרת. עברתי משהו קשה, מצאתי לעצמי את הפתרון המתאים וזעזעתי איתו את הארגון ואת המערכת. האחראים הישירים לא בדיוק ידעו איך לעכל את מה שקרה בחצר האחורית של הבית שלהם. אבל זה לא מספיק. הניסיון יהיה להשתיק את מה שקרה, להחליק את זה, לא להעביר את המסר.

            במסגרת הריתוק שלי, אני מספר לכל מי שרוצה, ובעיקר לאחראים אחרים למה נפקדתי. מה הוביל אותי לכל זה. אני מסיים את הסיפור בכך שאני אומר שכנראה אני מש"ק קשה. אני צריך יותר קשב מהאחראים שלי, אני צריך תמיכה מהם. אני מספר את זה לכל אחד ואחד בפירוט רב כדי שהם יבינו בדיוק מה עומד מאחורי המעשים שלי. הכל בעל היגיון וסיבה. לא נפקדתי סתם. נפקדתי כי הייתי צריך להחזיר את עצמי לאיזון ולמרות שביקשתי דחיפה חזרה לאיזון מהאחראים שלי- לא קיבלתי אותה.

            אני מקווה שהמסר הזה עבר לאנשים. שידעו מה לדרוש ושידעו מה לתת. כי בסופו של דבר במערכת הזו נוצר סטטוס קוו של שחיקה של המש"קים. זה קשה במיוחד בגלל התפקיד המיוחד והספציפי שלנו, להסביר ולייצג את המערכת. רוב האחראים לא ניסו להוכיח לי שאני טועה, הרוב גם ניסו להחביא את הסכמתם, כי הם מייצגים את האחראים. אבל יש בודדים שהסכימו ומסרו לי את ברכתם.

            אני ממש רוצה להפסיק ליפול. להפסיק להגיע לנקודות השבירה האלה, שאני מרגיש בהן מתוסכל וחסר אונים. אני עובד על זה, אני חושב על זה כל הזמן. אולי אני צריך לגלות איך אני יכול לעשות את זה לבד. הכי חשוב, הוא שאני אבין איך להתמודד עם הרגשות האלה שלי. אולי אני צריך למצוא דרך אחרת לפרוק את כל העוצמה החבויה הזו?

שלכם,
עומר.

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

אני רואה אותה בדרך הביתה


            יום שישי. השעה 11:00. אני עולה על קו 37, בדרך מכרמליה הביתה. להתחיל סוף סוף את הסוף שבוע. לדבר עם מי שצריך, על מה שצריך. האוטובוס מלא באנשים, רובם בגיל העמידה. נורא צפוף ואני צריך לעמוד. אני בוחר את המקום הקבוע – ממש צמוד לדלת אחורית, נשען כלפי הזכוכית.

            אני כבר מתורגל. האוטובוס עוצר וממש לפני שהדלתות נפתחות, אני לוקח צעד פנימה לתוך האוטובוס. ככה אנשים יכולים לרדת בגלל לדחוף אותי. ככה אני לא מקבל מכה מהדלתות כשהן נפתחות. תחנה ראשונה, תחנה שנייה, תחנה שלישית. בכולן אני מבצע את אותו התרגיל. בתחנה הרביעית, ממש ליד הפלאפל במרכז הכרמל, האוטובוס מתרוקן.

            אני ממהר לתפוס מקום טוב בחלק האחורי של האוטובוס. עכשיו כל האלגוריתמים האסטרטגיים נכנסים לפעולה. אם אני אשב בשורה הראשונה של החלק האחורי, איזו זקנה עם עגלת שוק גדולה או מישהו שאוסף פחיות ובקבוקים יתפסו לידי מקום. צפוי מדי. אחרי השורה הראשונה יש צמד של רביעיית מושבים. אני יכול לשבת באחת מהרביעיות, עם הפנים לכיוון הנסיעה ועם התיק בהפגנתיות לצידי. ככה אולי אף אחד לא ישב ליד או מולי ואני אקבל את הנוחות המקסימלית שאפשר לקבל בנסיעה באוטובוס עירוני.

            אני יודע שזה שקר. יום שישי, האוטובוס עובר דרך הדר ודרך העיר, ומסיים קרוב לככר מתחת לבית. הרבה אנשים צריכים להגיע עם הקניות שהם מנקודה א' לנקודה ב', או שהם צריכים להגיע מנקודה ב' לנקודה א', כדי לבצע קניות.

ועכשיו מגיעה ההתלבטות הגדולה: האם לשבת בספסל האחורי המרווח בעל הארבעה מושבים? הרי אף אחד לא ידחס שם. אף פעם לא ראיתי את הספסל האחורי של אוטבוס עירוני מלא באנשים שלא קשורים אחד לשני [אלא אם מדובר בקווי לילה.. אבל שם זה מטריצות אחרות], או שבכלל כדאי לי לשבת בספסל הלפני אחרון? אין שיבחרו לשבת פה. ברגע שהאוטובוס יתמלא באנשים שעומדים [שתמיד עומדים עד קו הדלתות האחוריות] אף לא יטרח לבדוק אם יש שם מקום, בספסל הלפני האחרון. זה לא תמיד בטוח, אבל זה סיכוי שאני מוכן לקחת.

            ואני לוקח אותו. אני יושב בספסל הלפני אחרון, בצד הנהג. אני שם את התיק לצדי כדי שאנשים שמריצים אסטרטגיות כמוני יבינו- אני לא רוצה שישבו לידי. האוזניות מחוברות, משמיעות איזה ג'יימס בראון איכותי. החיים טובים, השמש מאירה על הפנים וסוף השבוע כבר פה. בתחנה אחרי, היא עולה לאוטובוס.

            במבט ראשון היא נראית גבוהה, צחורת עור עם שיער חום רגיל. אני די בטוח שלא הייתי ממשיך לבחון אותה, אם היא לא הייתה עושה מעשה יוצא דופן, מעשה שאפשר לצפות בו באותה תדירות כמו בליקוי חמה – היא ישבה ברביעייה שלפני הספסל שלי עם הפנים נגד כיוון הנסיעה. אז עלתה המחשבה – 'היא נראית מעניינת'.

            היא הקשיבה למוזיקה באייפוד שלה, תוך כדי שהיא מקבלת פעם בכמה דקות סמסים בפלאפון. היא מלמלה את מילות השירים. ראיתי את תנועות השפתיים החלשות ותזוזות הראש בהתאם לקצב. 'מעניין מה היא שומעת', אני חושב לעצמי. המחשבות מפליגות למקומות רחוקים 'איך אנשים יגיבו לאנשים אחרים שיבואו ויבקשו למה הם מאזינים באותו רגע. אשכרה אנשים זרים יבואו ויבקשו מהם לחלוק את הפלייליסט האינטימי שלהם.'

            אני קולט שהציפורניים שלה צבועות בלק ורוד וצהוב. אבל בלי סדר. ציפורן אחת ורוד, שתיים צהובות, שתיים ורודות, אחת ורודה, אחת צהובה.. לא ברור. אני מחליט שזה יותר מדי ומפסיק לבהות בציפורניים. 'היא נראית כמו אחת מויצו. תרד מזה, היא בטח קטנה מדי'. אני מסרב לקבל את המחשבה הזו.

            'אז תרד בתחנה שהיא יורדת'. ומה אם היא תרד בויצו? והיא באמת רק בת 15-16? 'אז אל תרד'. ומה אני אגיד לה כשאני ארד? איך אני אתחיל את השיחה איתה? 'וואלה צודק.. צריך לחשוב ולהרהר..'

            עברנו את ויצו. אני מרגיש הקלה. זהו החלטתי- אני אלך אחריה ואגיד לה משהו [אני כבר לא זוכר מה רציתי להגיד]. אני מדרבן את עצמי, מלהיב את עצמי ומכין את עצמי להכל. אז מכה בי התחושה הנוראית – 'אז תרד בתחנה שלה. תלך אחריה, תעצור אותה באמצע הרחוב, תגיד לה את מה שרצית.. ולמה בדיוק אתה מצפה? מאיפה אתה יודע שהיא תקשיב לך? אתה לא חושב שתבהיל אותה? אתה לא רציני! איך הגעת למחשבה מטופשת ומגוחכת כל כך?!'

            אני ממשיך להתווכח עם עצמי. לרדת או לא לרדת. להגיד לה או לא להגיד לה. לדבר איתה אולי לפני? בלי שאני אצטרך לרדת מהאוטובוס? לוותר על הכל ולהמשיך הלאה, הרי ככה זה תמיד? ואני מתווכח, מתדיין, מתלבט, מתחבט, חושב, מהרהר. כל כך הרבה פעולות, כך הרבה מאמץ מחשבתי.

            היא יורדת מהאוטובוס. אני נשאר עליו, מסתכל עליה הולכת לכיוון בית הקרנות. מתבאס. בין 'אולי זה היה הסיכוי שלך?' ל'אולי עדיף לך ככה' אני כבר שם את העניין מאחורי.

כשאני מגיע הביתה, אני נכנס לפייסבוק. עובר על מה חדש. אני רואה את הבחורה מהאוטובוס בתמונה עם ידידה שלי. מסתבר שיש לנו חברים משותפים בפייסבוק. הניחוש על ויצו היה נכון. רק שהיא בוגרת ויצו ושהיא לא קטנה בכלל. אני אוכל על עצמי סרטים. החלטתי להוסיף אותה. עדיין לא קיבלתי ממנה אישור, אני מניח שאני גם לא אקבל. למה שהיא תוסיף אותי? אני בספק בכלל אם היא זוכרת אותי מהאוטובוס. אני יודע שהיא גם אף פעם לא תדע את כל מה שכתבתי כאן.

עומר.

נ.ב.
ואם היא תוסיף אותי לפייסבוק.. אז מה לעזאזל אני אמור להגיד? לעשות?

יום שבת, 1 בספטמבר 2012

סרט רץ


            אני חושב שאני מתחיל להבין. זאת אומרת, שאני מצליח לתאר את זה. בלי מילים- אין הבנה. אי אפשר להגיד לתיאור המדויק. אני אגיד לכם עט ועכשיו כל אחד חושב על עט אחד. אני אגיד לכם פיילוט 0.4 כחול, כולכם תדעו בדיוק באיזה עט מדובר. עד עכשיו לא הצלחתי להגדיר את הדבר הזה. המחשבות הבינו, אבל לא היו מילים.

            אני נמצא בתהליך עצמי שדומה מאוד למצב שאתם רוצים לשמוע מוזיקה מנגן השמע שלכם, אבל האוזניות שלכם בתוך הכיס. אתם מושיטים יד אל תוך הכיס ומוציאים את האוזניות. הנה הן לפניכן – קשורות בעשרות קשרים. עכשיו מתחילה המלאכה הסיזיפית של פירוק הקשרים העל טבעיים האלה, כשבראש מתורצצת המחשבה כי אין סיכוי שהקשרים האלה אפשריים בכלל ביקום המטאפיזי שלנו.

            לומד לאט, להכיר ולמצוא את עצמי. להכיר את הנקודות החלשות וללמוד לשפר אותן. להכיר את הנקודות החזקות וללמוד מאיפה הן באות. כל הפעולות שלנו נעשות כתגובה לפעולה אחרת. הניצוץ הראשוני שהחל את כל הפעולות שאני מבצע היום, במודע או שלא במודע, כבר לא רלוונטי. הפעולה העיקרית שאותו ניצוץ גרם לי לעשות היא לנשום. לנשום את נשימותיי הראשונות.

            בינתיים הרבה ניצוצות היו בחיי ואלו הניצוצות שאני צריך ללמוד. אני צריך להבין מה גורם לפעול ולהתנהג כמו שאני. איפה אני מפצה על דברים. להתמודד עם כל האנרגיה שרוצה להתפרץ אבל מוחבאת בפנים.

            אין לי שיטה ברורה באמת. מנסה פה ומנסה משם. הכל כשר. אני בעיקר מוצא את המנוס שלי באומנות. ספרים, שירים, סרטים, בהם אני מוצא את העצות ואת השיטות. לא לפסול כלום, לנסות הכל מתוך רצון. אין דבר העומד בפני הרצון.

אופסי פופסי,
עומר.