דמיון חופשי

            אני צריך לנסות להבין, למה אני מחפש כל כך הרבה שיתוף פעולה של אנשים. אני לא מסוגל לבצע דברים לבד, אני לרוב מחכה לראות אם יש לי איזה משתף פעולה. אני מפסיד כל כך הרבה. בשביל למשוך אנשים אני צריך לעשות מעשים. אף אחד לא ימשך לכל רעיון מטומטם שהצעתי. אני צריך להיות הכח המוביל בדברים שחשובים לי.

            הגיע הזמן גם לפתוח את הפה. לדבר על כמה שיותר דברים, בלי מחסומים. לא להתבייש, לא לחשוש מלהפגע. זה קשה, כי אין הרבה מקומות שאני מרשה לעצמי לפתוח את הכל. הבלוג הוא אחד מהמקומות היחידים שאני פותח את הדברים. אולי זה נשמע לכם מעורפל, אבל זה בגלל שרובכם לא טורחים לדבר איתי על הדברים שאני רושם כאן. האנשים שאני הכי מעריך הם אלו שבאו אלי ודיברו איתי על הבלוג ועל מה שאני רושם פה.

            אני מתגעגע לאנשים מסוימים שהקשר בינינו התנתק. האסימון נפל לי אחרי שנפגשתי השבוע עם איילת. היא גרה בצד השני של העולם, חיה על קו ניוטון, מסצ'וסטס – וושינגטון DC, והיא הגיעה לשבועיים וחצי בארץ. היינו ביחד רק ושעתיים ודיברתי עם הילדה הזו על כל מה שהרגשתי. למרות שאנחנו לא מדברים הרבה כמו שהיינו מדברים, אני בוטח בה ומספר לה על הכל. אני יודע שלמרות שאנחנו מנותקים יחסית, הקשר נשאר. לא כמו עם אנשים אחרים.. ותמיד מעניין אותי מה הם חושבים.

            בעיר הבירה פגשתי אנשים שלא ראיתי או דיברתי איתם כבר המון זמן. אני יודע שהחיים ממשיכים, ולא לכולם יש זמן.. אבל יש כמה אנשים שבאמת חשובים לי ואני הרמתי ידיים מהם. כי לשמור על קשר זה לא עניין חד צדדי. זה מבאס.

נתראה עוד 3 ק"מ.

שלכם,

עומר.

נ.ב.

כולכם מוזמנים אלי הביתה עוד שבועיים ביום שישי [07.09.2012] בערב. חגיגה קטנה שכזו. רק דברו איתי לפני.

הלרנר המכני

            אחד מהחוקים הלא כתובים אומר שגבר מסוגל לבהות שעות באדם אחר עושה את עבודתו כמו שצריך. זה מה שמושך אותנו לאדם שעומד בחניה שלו ביום שישי ומטפל במנוע. לאדם שצולה את הבשר על האש. לאדם שמצליח ממש טוב בטטריס. סוג של אינסטיקנט חייתי וקדמוני שטבוע בכרומוזום הY. אנחנו מוקסמים מהתהליך. איך זה מתרחש. הצייד ששוכן בתוכנו יודע איך זה יגמר, אבל לראות את הסימפוניה בשידור חי, אין תחושה טובה מזו.

            אני אוהב להבין איך דברים פועלים. הכל בסוף פועל בהגיון מסוים. החוק השלישי מסכם את זה: לכל פעולה – תגובה. הדבר משפיע עלינו בכל מעשה והלך שלנו, אם נרצה או לא. אני מצליח להבין את זה, מפרק את השעון המכני הזה שנקרא החיים. זה תהליך ארוך, קשה ומהנה.

            וזה אני. עם כל היתרונות ועם כל החסרונות שקיימים. צריך להתגבר על זה, לגשר בין המצוי לרצוי. לצאת מהמקום הבטוח ולקפוץ. להיות מוזן מהפחד- כי הוא זה שמשאיר אותנו חיים. 

ומעכשיו עוד איזה הסכם קטן ביני לבין עצמי, שאולי תעזרו לי לעקוב אחריו. מהיום, על כל 500מ"ל בירה שאני אשתה, אני רוץ 500 מטר בהתאם. האנשים שמכירים אותי, בבקשה תעזרו לי לעקוב אחרי זה. בינתיים אני חייב לעצמי 500 מ'.

ובונאה, פתאום נגמר הקיץ.

שלכם,

עומר.

הבנות יפות ואין גלים

איך אני רוצה שהחיים שלי יראו?

שהאווירה תהיה כמו שיר של בוב מארלי. Jammin'   או משהו כזה. שלא משנה מה, את הבאסה נעביר בסבבה. שהשמש תקרין את רוח הרגאיי על הפנים בכל יום נתון. זה יגרום לכל האנשים במינימום לחייך ולצעוד לפי הקצב.

שהמילים יהיו שילוב של מאיר אריאל פוגש את גלעד כהנא. מילים ומשפטים שמחביאים בתוכם הרבה רמזים. שתמיד יהיה אפשר למצוא בהם עוד משהו, שהיה נסתר במשך הרבה זמן. מילים ומשפטים כמו "אחת לאיזה זמן מוגבל/ אני נשמט אביון ודל/ ממירוץ הכרכרה המשתקשקת", "לא קל לחיות עם אישה אחת/ כל היום לתת/ כל היום לקבל", "בשקרים ועוול מתעטפת/ לרגל מלאכת החומה/ אך מבעד לצעיף נשקפת/ עירנו עירומה" וכמובן "עייפה מדי מכדי להבחין".

שהמחשבות יהיו מופשטות כמו המעברים של מונטי פייתון, חדות כמו גורי אלפי וליאור שליין בכל תוכנית קומית, לא רציונליות כמו שחר חסון וירון ברלד, בעלות חזון בן גוריוני שכזה והכי חשובות, שיהיו פשוטות. כמו השירים של קרליבך.

החיים יראו ורודים ויפים ככה.

אבל חיי הם כמו ארץ מדבר. לא הכל פשוט כל כך, לא קל להתמסר. צריך למצוא את הדברים העמוקים שנסתרים. להתגבר על הקשיים, להיענות לאתגרים ולבסוף למצוא מים מתוקים.

שלכם,

עומר.

נ.ב.

צריך להפסיק להיות במ"מ. צריך להפסיק לשאול את השאלות הלא נכונות. הרי כמעט סגרתי כבר, לא?

כל אחד רוצה

            "את רואה את זה? זה אני. אני מתגונן בתוך עצמי.  אני לא מגלה דברים. משקר הרבה, המון שקרים לבנים. הלוואי ולא הייתי כזה, חושף טפח ומכסה טפחיים. אין אף אדם בעולם שאני סומך עליו. שאני יכול לדבר איתו על הכל. אולי פעם היו איזה שניים-שלושה. נחשי מה קרה? איבדתי את האמון בהם. צחוק הגורל של ממש. אשכרה מחביא את עצמי מול אנשים, מול ההורים, מול החברים, מול אנשים ברחוב, מולך. אבל למה שתביני? אני פה בשביל לעבוד ואתן כאן כדי לדאוג שאני אעשה את זה. אמשיך להזין את המוכנה הלא נגמרת הזו. הראש חושב, אבל הגוף תוקע מחשבות. בבירוקרטיה. אבל מי מצפה ממך להבין?"

            "זה חייב להפסיק. אתה לא יכול ליפול ככה על פעם שנגמר לך. איך אפשר להתנהל ככה? אתה הרי שואף לאנשהו.. לא?! איך אתה מצפה שאני אמשוך אותנו למעלה כשאתה קורס? אתה צריך להגמל מהמנות האלה.. אתה כל כך תלותי. ובמה? לא אכפת לך אפילו אם זה מזויף או לא! כדאי שתעיף לעצמך שתי סטירות.. ברוך שובך לעולם האמיתי, זבל."

אין ספק שהדור הזה שלנו. השאלה מה אנחנו עושים עם זה.

עומר.