רצתי
בפעם הראשונה בחיי 3 קילומטרים.
בלי
הפסקה,
בלי
סבל,
עם
הרבה דחיפה מנטלית,
MIND OVER MATTER,
וסיימתי
אותם.
מתקדם
בצעדי ענק לעבר עוד מטרה.
שלכם,
עומר.
יום שבת, 24 בנובמבר 2012
יום שבת, 10 בנובמבר 2012
הרוב שורדים
היה קשה לישון בלילה. זו הייתה שינה
לא שינה, אבל בסוף נרדמתי. שומר לא יוצא, הוט יצטרף מחר ועומצ'י בבקו"ם.
מרגיש לי מוזר שהם לא פה. עוד מעט אני אסמס לאמא "יצאנו" ובאמת נצא
לדרך. לא עוד "נכנס עולמי" או "ערפל קרב".
אני חייב להגיד תודה לרן. לא הכרנו,
אבל הוא השפיע עלי מאוד עם היומן שלו.
07:47
החליפו חוליה. עכשיו אני בכח
"חנוך", בראשות טליה. קיבלתי תא הניווט הראשון. התברברתי, אבל מסתבר
שלקחנו דרך שאמנם מפותלת יותר אבל גם קלה יותר. לפי המכתבים אנחנו מקום שני.
ברבאק!
עד עכשיו אחלה חולים. עוזרים, לא
תוקפים כשמתברברים. החוליה:
1. אבירם, שדואג תמיד להרגיע שהכל בסדר.
2. אסף, שנותן עצה ודואג לעזור בניווט.
3. ניצן צפריר, הלדרמן האנושי שיודע לנווט לא רע.
4. נועה, מש"קית חווי"ה. דואגת למורל.
5. וטליה, ראש החוליה, שפשוט דואגת.
01:46
אתמול היה יום מוזר. חצי ממנו העברנו
בשיעורים ובמשימות. הרשגתי על הפנים, הקאתי, ובעיקר הייתי לא מפוקס. חבל, פספסתי
משימות.
אחרי ארוחת צהריים היינו צריכים להגיע
לתל. היינו אחרונים ובזכות אסף שפתר משימה התקדמנו למקום שני. אבל אז התברברנו.
נכנסו לחושך והגענו רק ב23:30 לסוף. הלכנו לישון, ואחרי שעה יצאנו למסלול מסובך.
בחרנו ללכת על הדרך הארוכה [כ-14 ק"מ] והקלה. הלכנו על הכביש עד לחיבור עם מה
שהסתבר לנו ככביש 6. עצרנו, נמנמנו שעתיים והמשכנו. עכשיו אנחנו נמצאים בתחילת
הישורת האחרונה של המסלול.
כל המטרות שקיבלנו מגיעות לידי ביצוע,
למרות שהתמודדות האישית שלי עם החוסר ודאות נוראית. מזל שיש לי חוליה מדהימה
שתומכת כל הזמן, שיודע לפרגן ולקחת את המושכות כשצריך.
אסף משגע אותנו כל השלושה ימים
האחרונים. כל הזמן אומר מה הוא יאכל כשהוא יחזור הביתה ומעריב את כולנו. אז מה אם
כל מה שאכלתי מסתכם בפתיבר, ריבת תמרים וגבינת נעמה? זזנו.
10:31
אחרי שניסינו אתמו לכבוש את התל,
יצאנו לניווט שקט. החוליה [וגם אני] החליטה שאני אנווט. זה היה הרגע הכי מפחיד
השבוע. בהתחלה התברברתי, מערב היה מזרח וצפון היה דרום. כולם המשיכו בשקט שלהם,
אבל ראו עליהם שהם מודאגים.
הכאב בברכיים התגבר והייתי צריך ללכת
לאט יותר, לעצור יותר פעמים. הגאולה הגיעה כשהחלטתי לאלתר, לבדוק אזימוט לתל
[שבמזל זיהיתי אותו] ונלחש על איזה שביל אני נמצא. בניחושים עבדו לטובתי ואחרי כ-3
ק"מ הגענו לשלט שהצביע לנ.ס. התמודדתי עם חוסר ודאות, לבד! סוף סוף, כמו
שצריך.
הלכנו לישון אחרי סיכום מטריד ששראל
עשה לנו. קמנו בבוקר לחילוף נוסף. מעכשיו אני כח "עדה", עם נועם, מורן,
גיא, הראל וענבל. מפתיע ביותר. בהתחלה לא התלהבתי, להפך. הייתי מתוסכל. הברכיים
כאבו חזק מתמיד ורציתי את החוליה שלי בחזרה. אחרי כמה זמן הבנתי שכולם סובלים
מבעיות כאלה ואחרות ברגליים, במיוחד ענבל. השתדלתי לעשות הכל כדי להשכיח מהראש שלי
את הכאבים ולעזור לענבל.
הצלחתי.
חידון בנושא תרבות, עם המון שאלות על
דיסני עשה את העבודה והשכיח את הכאבים של ענבל ואת הכאבים שלי.
אחרי שהגענו לנ.ס., לקחו אותנו לתוך
החורש. כל אחד יושב, למי יודע כמה זמן. אני בחרתי להקדיש את הזמן לכתיבה ביומן.
אם כבר אני כותב על דברים שקרו לי,
אני אספר על הרגע הכי קשה שקרה לי עד עכשיו. אתמול בירידה מתל צפית, הם ירדו ממש
לפנינו והיינו צמודים. אני הובלתי ומולי שני האנשים שהכי חסרים לי בשבוע הזה. שני
אנשים שאני רוצה כל כך לחבק אותם ולדבר איתם- תום ואיילת.
עוד יום או יומיים. יאלה שיגמר כבר.
05:35
שלכם,
עומר.
נ.ב.
אני לא מאמין שעברה יותר משנה וחצי.
שלכם,
עומר.
נ.ב.
אני לא מאמין שעברה יותר משנה וחצי.
יום שישי, 2 בנובמבר 2012
חוסר החלטיות משווע
לקראת
סבב הקצונה הבא עלינו לטובה בקרוב מאוד, הרחשים בחטיבה גוברים. כל אחד מספר מה עבר
עליו בועדות, במבד"קים, איך הוא מתכונן לבר-אור ואיך החטיבה מכינה אותו לבר-אור.
כל אחד מדבר על הפחדים הגדולים מהמוסד הזה שנקרא בית הספר לקצינים ע"ש חיים
לסקוב. מהשירות הנוסף לו הם מתחייבים. לבחינות הכניסה- מהכושר ועד הניקוד בהמנון
הלאומי.
לי אין בעיה עם זה. אני לא מתערב יותר
מדי בעניינים הקצונה כי אני ויתרתי על הקצונה [ורוב הסיכויים שכבר ויתרו עלי
לקצונה גם ככה]. אני מסוגל לשבת בניחותא כאשר מלהגים על נושאים אלה. הבעיה העיקרית
שלי, כשאני מעלה בפני אנשים את הצהרתם הישנה, שאמרו לפני כשנה, כי הם "לא יצאו לקק"ץ" הם טוענים
מולי כי "פה [בחטיבה] זה לא עובד ככה. אומרים לך ואתה הולך".
חשוב שיהיו קצינים איכותיים בכל הצבא.
קצינים שידעו פיקוד מהו ושידעו את העבודה המקצועית. אני גם חושב שהקצינים הוותיקים
יותר בעלי יכולת טובה ממני לזהות חיילים עם פוטנציאל להפוך לקצינים טובים. אבל
ברגע שהחייל מקבל את המרות הזו כך, לא מערער על הקביעה, לא מפקפק ולו לרגע אחד, לא
מנסה לרדת לשורש הדבר או להתווכח – הוא לא יהיה קצין טוב. במיוחד אם הוא לא רצה
מלכתחילה להיות קצין, אלא רק התלבט.
אני חושב שבתור קצין בדו"ץ,
העבודה שלך היא לא לשייט על טייס אוטומטי. אתה צריך לחשוב, להיות חד, להגדיל ראש
וליזום. אם אתה מתלבט לצאת לקצונה ונותן לאנשים אחרים להחליט במקומך פשוט יוכיח
שקל יהיה לעשות את זה בעתיד. כן, צריך לקחת את האחריות הזו "למה אתה כל כך
רוצה שאני אצא לקצונה?" או "למה
אתה לא רוצה שאני אצא לקצונה?". אבל לקבל את התשובות כן או לא וזהו.
אם זה לא מספק- לחתור למגע.
מה הטעם בקצין שאינו סקרן? קצין שעושה
רק מה שאומרים לו ולא חושב מעבר ומנסה להעמיק על מנת להבין, שווה ערך בעיניי לחמור
עם ארונות על הכתף. החוצפה היא מאפיין חשוב – האומץ לשאול שאלות חדות וצמאות ידע.
חבל לי שכבר עכשיו יש אנשים שפשוט ויתרו על זה.
שלכם,
עומר.
נ.ב.
אתם אוהבים לטייל? הצטרפו לקבוצת "טיולים
ספונטניים". בדרך כלל אני
מפרסם שם על טיולים שאני עושה בסופי שבוע.
הירשם ל-
רשומות (Atom)