נמאס
לי לספר את הסיפור הזה כל פעם מחדש. אני כבר יודע את סדר השאלות בע"פ, למרות
שזו הפעם הראשונה שאתה תשאל אותי את השאלות האלה. שמעתי כמה עשרות פעמים בשבוע שחלף.
בהתחלה עוד סיפרתי את זה בשביל להרגיש הקלה מסוימת. עכשיו? עכשיו זו טרחה. זה לוקח
ממני המון אנרגיה. אני מרגיש שפוך אחרי כל פעם שאני נותן את התשובה.
וזה די ברור למה. אני לא מקצץ בפרטים.
אני חייב לפרוס את כל הסיפור, לתת את כל הרקע. ככה שזה יוצא די ארוך, אבל אתה
ביקשת לדעת. אני שאלתי אותך "אתה בטוח?" או שניסיתי למרוח אותך עם
"אין לי כח" או משהו בסגנון. אבל אתה תתעקש, כי הצימאון הזה לידע קיים
בכל אחד ואחד מאיתנו. אני מכיר אותו טוב מאוד.
אז כן, רותקתי לשבוע. לא כזה ביג דיל,
בהתחשב בזה שהייתי נפקד במשך ארבעה ימים. למה הייתי נפקד? זו השאלה הנכונה.
הגעתי לנציגות ברמלה בסוף ינואר.
אמרתי "כן" ברגע שהציעו לי רק כי הייתי מוכן לעשות הכל כדי לצאת מהמקום
האחר שהייתי בו, מדור כ"צים. מקום קשה.. שלושה חודשים ושבועיים. זה כל התקופה
שהייתי וכל התקופה הזו היא תקופה מעורפלת. מדי פעם צצים זיכרונות של רגעים נחמדים,
רגעים מהנים, אבל הם אפופים בערפל של התקופה הכי גרועה בחיי. לא משנה כמה ניסו
לעזור לי, לא הצלחתי להתרומם מעל המים שהציפו אותי.
אתה עובר לפיקוד העורף, משבוע הבא-
אתה משרת ברמלה. אמרתי כן. הייתי מוכן לעשות הכל. לא חשבתי בצורה הגיונית, פשוט
זינקתי על ההצעה הראשונה שהציעו לי. לא הבנתי מה המשמעות של שירות בנציגות
דו"ץ בפיקוד העורף- יומיות ברמלה. עברתי והייתי מוכן לעשות הכל.
למרות הזמן שלקח לי לגמוע את המרחק של
חיפה-רמלה [שעתיים ורבע לערך] מצאתי פתרון. היו משמרות שהייתי מצמיד אותן. מגיע ב11:00
לבסיס, מסיים לעבוד ב19:30 ונשאר לישון. ב20:30 כבר שכבתי על המזרן המדהים שהיה
במשרד וראיתי רצף של ביג באנג ושל שני גברים וחצי. יום אחרי הייתי קם ב7:30, מתחיל
משמרת שעה אח"כ ויוצא ב17:00 מהמשרד.
זה היה בסדר גמור בשבילי. מה גם,
שהאווירה הייתה אחלה. העבודה לא הייתה המרכז. עשינו את העבודה – ותמיד על הצד הטוב
ביותר, אבל גם נהנו מאוד. אני נהניתי מאוד. בחצי שנה שהייתי שם עשיתי הרבה דברים והגעתי
למעמד טוב בתפקידי. עשיתי את העבודה ויצרתי קשרים טובים עם האנשים שעבדתי מולם.
שיא התקופה היה מסע הכומתה שהשתתפתי בו. הלכתי 6 ק"מ מתוך 30, אבל ידעתי שאני
יכול יותר. מנטלית זה היה קטן עלי, אבל לא רציתי לסכן עצמי פיזית. ההליכה היא הדבר
הכי חשוב בחיים שלי.
בוב דילן תיאר את מה שעמד להתרחש
בצורה טובה: "The times, they are a-changing". אנשים השתחררו
והאווירה נהפכה לבלתי נסבלת. אחרי תקופה של משמרות כפולות [8:30-19:30] ששחקה אותי
מאוד הגענו לדדליין של המשמרות. עצרת 20 שנה לפיקוד העורף באוניברסיטת בר אילן.
העצרת נגמרה מאוחר, הגעתי ב03:00 הביתה ויום אחרי זה הייתי צריך להיות ב08:30
בפיקוד. לא היה אכפת לי יותר מדי, כי ידעתי שזה יהיה היום האחרון, ידעתי שמחר אני
אקבל את הידיעה שחוזרים למשמרות.
אז חשבתי. המשכנו במשמרות כפולות עד
שבוע שעבר. בכל התקופה עשיתי הרבה שיחות עם האנשים שצריך, על כמה שקשה לי. על זה
שאני יוצא מהבית מתוסכל, מגיע למשרד מתוסכל, יוצא מהמשרד מתוסכל וחוזר הביתה
מתוסכל. שאני לא מצליח להתנתק מהעבודה. שאני נשחק לאיטי. הרמתי כל שלט אזהרה
שיכולתי. ביקשתי עזרה. כנראה בגלל שהצגתי את הבעיות שלי בקול שקול, בטוח והגיוני
לא התייחסו לזה יותר מדי. הרי בינתיים עבדתי כרגיל, אז אין מה לתקן. אין מה לעזור.
שבוע שעבר חזרנו למשמרות. את ההצמדה
שכל כך אהבתי עשיתי בין שני לשלישי. כמה התגעגעתי לצ'רלי שין ולהומור שלו. כמה אני
אוהב את הסדרות האלה לפני שאני הולך לישון. ביום שלישי סיימתי את המשמרת בשעה
17:00 בדיוק, ובזכות שינויים בתנועת הרכבות אפילו הספקתי לרכבת שיוצאת מרמלה
ב17:28. צפי ההגעה שלי הביתה היה 19:00. שמחתי על קיצור הזמנים.
ובדרך קיבלתי שיחה מהאחד האחראים,
שאליהם פניתי במצוקתי ולא קיבלתי מענה. הוא התעצבן, כי חירפנו אותו על איזה משהו.
הוא חיפש אשמים במש"קים ולא הצליח למצוא. אז הוא החליט שאנחנו לא עובדים טוב
ואנחנו חוזרים לכפולות. זה שבר אותי. התחלתי להכנס לסחרור קטלני וידעתי שאני חייב
מישהו שמכיר את הסיפור כדי לדבר איתו על זה.
אז התקשרתי לאחראי השני. הוא לא ענה
לי. חשבתי לנסות שוב, אבל הוא בדרך לא כלל לא עונה לשיחות כי הוא לא שם לצלצולים.
אז סימסתי לו. "עוד פעם אין משמרות? נשבר לי כבר.." אני לא חושב שיש שלט
"זהירות!" יותר גדול מזה. סימסתי ב18:00. לא קיבלתי אף מענה. הציפייה
שלי הייתה לשיחת טלפון. אפילו הודעה לא קיבלתי ולא איזו הודעה מיוחדת. משהו בסגנון
של "ראיתי, אני לא יכול עכשיו, נדבר מחר על הבוקר".
התחרפנתי בלילה. נשארתי ער עד לפנות
בוקר מכל התסכול שהחליט להתפרץ. לא היה לי עם מי לחלוק, למי לשפוך את כל הרגשות
החזקים האלה שאני מחזיק אצלי. זה מגיע בעוצמה ובנפח גדול כל כך שאני פשוט לא מסוגל
להתמודד עם זה בהיגיון. אני לא מצליח להתאפס על עצמי. אני לא מצליח לחשוב בבהירות.
ההחלטה היחידה שלקחתי על עצמי היא זו: אם האחראים שלי לא דואגים לי או מנסים לעזור
לי כשאני מגיע למצב הזה, אני אעזור לעצמי. אז לא הלכתי למשרד ביום רביעי או ביום
חמישי שאחריו.
ביום רביעי קיבלתי שיחות מהאחראים
בסביבות 10:00~11:00. לא רציתי לדבר איתם, כי להם לא היה אכפת מספיק בשביל לדבר איתי
יום לפני. חבר ראשון התקשר לשאול איפה אני, והסברתי לו שאני בבית בידיעה שהוא
התקשר רק כי הן סיפרו לו, כדי שהוא ינסה ואולי יצליח לדלות ממני משהו. הן צדקו,
אין סיכוי שהפעם הייתי מסנן אותו. הוא חבר טוב מדי בשביל זה.
ואז חבר שני שלח הודעה בפייסבוק. עניתי
לו את אותה התשובה- "אני בבית, אני בסדר. רק צריך לסדר את המחשבות."
אחרי כמה שעות הוא הגיע, בשליחות האחראים כביכול ובשליחות חברית אמיתית. ישבנו בגג
ושתינו בירות. סיפרתי לו את הכל והוא הסכים עם מה שאמרתי. הוא איחל לי בהצלחה,
דיבר עם האחראים והאחראים הגדולים כדי להרגיע אותם ומאותו רגע הייתה דממת אלחוט.
ניצלתי את הסוף שבוע בשביל לפתוח את
מה שעבר עלי עם מי שרציתי לדבר איתו. קיבלתי עצות, טיפים, כתף לבכות עליה ואוזן
קשבת. הדבר שייחלתי לו עוד ביום שלישי, דבר שהוא לא קשה. דבר שחשוב לי מאוד
באחראים עלי. שידעו שהם צריכים לדאוג לי ולמש"קים כמותי, כי תחת אחריותם עד
שאנחנו משתחררים [או עוברים אחריות].
חזרתי ביום ראשון מחוזק. ידעתי שבשיחה
הזו עם האחראי, אני אצטרך להוריד את המגננות שלי ולתת לרגשות שלי לצאת בעוצמה
חזקה. האחראי לא ידע איך לאכול את זה. פתאום הוא הבין שכנראה באמת רע למש"ק
עומר, הוא צריך עזרה. בו זמנית הוא החליט שהעזרה אותה אני מבקש היא יותר מדי ממה
שהוא יכול לתת.
"אתה יודע שמה שעשית אסור מבחינת
הארגון? אתה יודע שאתה צריך לשלם על זה? אתה יודע שהעונש הוא שבועיים בכלא?"
ידעתי הכל. הייתי מוכן גם להכל. באתי מוכן מנטלית לכלא. הבעיה הגדולה של האחראי,
שהוא לא הבין שכלא לא מפחיד אותי. הפחד הגדול שלי התממש. אף אחד מהאחראים עלי לא
הקשיב לי. לא ניסה לרדת לסוף דעתי. אחד לא נמצא, שני ברח מהאחריות והאחראי הגדול
ניסה לנגח אותי. הוא דחק אותי לפינה שהוציאה עוד פעם את הרגשות. נגעלתי מעצמי, אני
לא יודע איך להתמודד עם המסה הזו של רגשות שסוחפת אותי, שמנתקת אותי מאחיזה
הגיונית במציאות. הפחד שלי התממש והייתי צריך להתמודד איתו. אז התמודדתי.
זה נגמר בשבעה ימי ריתוק בבית
סוקולוב. בערב החג אני יוצא הביתה כדי לחגוג עם המשפחה. בינתיים בשבוע שחלף,
התאווררתי. הכרתי מקום מדהים ואנדררייטד. מקום עם מגוון אנשים טובים שיוצרים ביחד
אווירה נהדרת. אין ספק שאני אצא מפה בראשון עם חיוך גדול על הפנים, בעיקר בזכותם.
אבל ידעתי שהחובה שלי לא נגמרת. עברתי
משהו קשה, מצאתי לעצמי את הפתרון המתאים וזעזעתי איתו את הארגון ואת המערכת.
האחראים הישירים לא בדיוק ידעו איך לעכל את מה שקרה בחצר האחורית של הבית שלהם.
אבל זה לא מספיק. הניסיון יהיה להשתיק את מה שקרה, להחליק את זה, לא להעביר את
המסר.
במסגרת הריתוק שלי, אני מספר לכל מי
שרוצה, ובעיקר לאחראים אחרים למה נפקדתי. מה הוביל אותי לכל זה. אני מסיים את
הסיפור בכך שאני אומר שכנראה אני מש"ק קשה. אני צריך יותר קשב מהאחראים שלי,
אני צריך תמיכה מהם. אני מספר את זה לכל אחד ואחד בפירוט רב כדי שהם יבינו בדיוק מה
עומד מאחורי המעשים שלי. הכל בעל היגיון וסיבה. לא נפקדתי סתם. נפקדתי כי הייתי
צריך להחזיר את עצמי לאיזון ולמרות שביקשתי דחיפה חזרה לאיזון מהאחראים שלי- לא
קיבלתי אותה.
אני מקווה שהמסר הזה עבר לאנשים.
שידעו מה לדרוש ושידעו מה לתת. כי בסופו של דבר במערכת הזו נוצר סטטוס קוו של
שחיקה של המש"קים. זה קשה במיוחד בגלל התפקיד המיוחד והספציפי שלנו, להסביר ולייצג
את המערכת. רוב האחראים לא ניסו להוכיח לי שאני טועה, הרוב גם ניסו להחביא את
הסכמתם, כי הם מייצגים את האחראים. אבל יש בודדים שהסכימו ומסרו לי את ברכתם.
אני ממש רוצה להפסיק ליפול. להפסיק להגיע
לנקודות השבירה האלה, שאני מרגיש בהן מתוסכל וחסר אונים. אני עובד על זה, אני חושב
על זה כל הזמן. אולי אני צריך לגלות איך אני יכול לעשות את זה לבד. הכי חשוב, הוא שאני
אבין איך להתמודד עם הרגשות האלה שלי. אולי אני צריך למצוא דרך אחרת לפרוק את כל
העוצמה החבויה הזו?
שלכם,
עומר.
