רכבת העמק

            אני בורח מהדברים שאני לא טוב בהם. עם הזמן, אני פשוט מדחיק אותם. וזה מה שהיה לי עם ספורט. הקרבה זמן שלא היה לי ברור למה אני ככה.. לא מסוגל להתמיד בספוטר. את ריצת ה2000 הראשונהשלי סיימתי רק בספטמבר האחרון, וזה קרה באותו שבוע שכמעט התעלפתי אחרי ריצה של 1000 מטר. הסיבה הייתה נורא פשוטה – קצב הנשימה שלי. עד ספטמבר האחרון, לא שמתי לב שאני לא מצליח לספק לעצמי מספיק חמצן בצורה סדירה על להמשיך בקצב "גבוה" שדרשתי מעצמי. זו הייתה חתיכת תגלית. מאז הדבר שמנחה אותי הוא הנשימה. זה הפך להיות חלק מהמודעות שלי, אני יודע שהדבר הראשון שאני צריך לעשות זה להסדיר את הנשימה.

            אז היום עשיתי עוד חלק קטן מהמשימות וטיילתי בארץ. מה הפעם? שביל רכבת העמק. נתקלתי בספר של אהרל'ה ברינדט באחת מהפעמים שהייתי בסטימצקי. קניתי את הספר וכבר הרבה זמן שאני רוצה לטייל בקטעים של השביל. אחרי שאתמול לא יצאתי בערב, השכמתי קום היום ויצאתי מהבית. זה נחמד לטייל בשעות הבוקר של שבת, כשאין כמעט אף אחד. מכירים את העיר מזווית שונה. בזכות הספר גם גיליתי על מקומות שפשוט נמצאים לי מתחת לאף, כמו עין סעדיה ותחנת חוואסה. כיף לגלות עוד ועוד דברים על המקום שאני גר בו.

            ולסיום, אני חייב לחזור לסיים משימות. בינתיים סיימתי רק 6 משימות! אני חייב להגביר את הקצב. מקווה שבפוסטים הקרובים כבר יהיו עוד משימות שיצטרפו.

עומר.

קשר בלשון

            עברתי על רשימת החברים בפייסבוק. לעשות את הצמצום השבועי של האלף ומאתיים "חברים". יש כאלה שאני כבר לא זוכר מאיפה אני מכיר אותם אם בכלל ומי הוסיף את מי. יש לי הרבה בנות ברשימה. זה העלה בי את המחשבה: לא יוצא להכיר בנות, אלא אם כן אני איתן באותן מסגרת. בית ספר, מש"צים, משלחות, מכינה, טירונות וקורס. קשה לי למצוא דרך לפתח שיחה עם המין הנשי. אימפוטנציה מילולית של ממש. אני מאוכזב מעצמי, אבל אין לי מושג מאיפה למצוא את הפתרון. כל פעם שאני רק חושב על לנסות ללכת לדבר עם מישהי, אני מרגיש שיש לי קשר בלשון. אני לא מבין מאיפה זה בא וממה בדיוק אני מפחד.

            21.07.2012, חלום מס' 2#

הגעתי לבסיס. בהמשך גילית שזה בא"ח נח"ל [בחיי לא הייתי שם]. ישבתי בבסיס עם גיא ועם שיראל. ראיתי את אמיתי יושב, הוא היה עם מדי שייטת. אנחנו עולים על אוטובוס שאמור להוריד אותי בזיקים. אני מפספס את התחנה, מדבר עם הנהג והוא עושה פרסה חזרה לבסיס. אני יורד ובתחנה יש בניין צמוד קרקע, בן קומה אחת, צבוע בלבן דהוי. משם יש דרך עפר שמובילה לזיקים. אני עולה בדרך, יש פנייה. באמצע הפנייה יש שולחן בופה. לידו יש נגד שמתפעל את כל העניין. הוא מציע לי לקחת קונכיית פסטה גדולה. שאלתי אותו מה יש בתוכה והתפללתי "רק לא דגים, רק לא דגים". הוא אוכל את הקונכייה ופולט טונה על השולחן. הוא אומרבחיוך "טונה וסרדינים, ממש טעים!"

           

            אני ממש מקווה להגיע בשבועיים הקרובים לחלום צלול. אחלו לי בהצלחה, ואולי תהנו מחלומות יותר מעניינים.

עומר.

מה התכלית

            טוב, אחרי הפוסט הקודם, הגיע הזמן שאני אתאזן. הדברים שעזרו לי מאוד הוא תמיכה משני אנשים שהגיע בעקבות שפיכות הלב בפוסט הקודם. שני האנשים האלו פשוט קראו את הפוסט ודיברו איתי, בלי חסמים. ישר, לא חיכו לכלום. תודה לכן.

            המוזיקה נשמעה הרבה יותר צלולה אחרי הפוסט האחרון. מצאתי שיש כמה משפטים שאני צריך לקחת לעצמי, לזכור אותם ולהשתמש בהם. אז היום אני פשוט אביא את המשפטים האלה, שיהיו רשומים בפומבי. אולי יעזרו לעוד אנשים, עכשיו כשישימו לב אליהם.

"מה התכלית של זה הכאב 
אם לא לנענע לי את הלב 
ששקע בתרדמה 
וזה זמן רב שלא החסיר פעימה 

למה באתני זה הקלון 
רק לנפץ בי את הדמיון 
שאני מין כל יכול 
נוח לסלוח נוח למחול 

מה רצתה זאת הנפילה 
רק לעורר אותי שוב לתפילה 
אל השמיים האדומים 
שיתהפכו עליי לרחמים"

[מה התכלית, מילים: שולי רנד]

"לפני שהטפטוף יהפך למבול 
אני חייב למצוא שער לא נעול 
כי שוב חזר אלי הבלוז 
חייב לצאת, חייב לזוז..

נפלט, נמלט, מבקש עיר מקלט"

[עיר מקלט, מילים: אהוד בנאי]

"See, I'm upset because I've always been stuck

But I don't know what it is I'm without

Guess I'm in love with always feeling down

See the problem was i

Was fully consumed

With all the petty thing that I couldn't do"

[ This head I hold, Electric guest]

עומר.

מחשבות שליליות

מחשבות שליליות

            נמאס לי מהתפקיד בדובר צה"ל. נמאס לי, אני לא רוצה ליזום עוד ועוד כתבות צבע. נמאס לי מהאינפלציה הזו, מהחוסר איזון. אנחנו תומכים בצבא, אנחנו צריכים לייצב אותו בתור צבא העם. לא לקחת כל חייל עם סיפור הזוי מהתחת ולדאוג שהוא יכנס לאנשהו. גדול או קטן. זה לא תורם חוץ מעוד נקודה במדדים.

            נמאס לי מזה שאיבדתי את הביטחון שהיה לי. הייתי מסוגל להתווכח ולדון עם כל אחד. לחשוב על הטענות הנכונות, להצליח להתנסח כמו שצריך ובעיקר להקשיב. כבר אין לי את זה, אני מרגיש כאילו סירסו אותי. אולי זה כי הביטחון שלי תמיד הגיע מתוך אמונה ואהבה גדולה. כל דבר שעשיתי היה חלק ממני, היה כואב לי לראות משהו לא מסתדר עד הסוף. בדרך כלל זה נגמר בכעס גדול ואפילו דמעות. היום? היום כבר אין לי אמונה. שלא נדבר על אהבה.

            נמאס לי מזה שאני לא מצליח להשתלב כמו שצריך. נמאס לי שאין לי עם מי לדבר. נמאס לי שאין מי שיקשיב באמת. נמאס לי שאין לי מישהי. נמאס לי מעצמי. על זה שאני לא מתמיד בדיאטה, שאני לא מתמיד בספורט, שאני לא מתמיד במוזיקה שלי. נמאס לי שהפסקתי לכתוב, שהפסקתי להלחין, שהתנתקתי מעולם הלהקות. נמאס לי מזה שאני רוצה לשנות והרבה, אבל אני לא מוצא מקום להתבטא מעשית. נמאס לי מעצמי. נמאס לי שאני יכול לדבר עם אנשים בסמסים או בהודעות במשך חמש שעות אבל אפילו לא חמש דקות פנים מול פנים. נמאס לי להעמיד פנים שהכל טוב, נמאס לי לענות "הכל בסדר" כשאני יודע שזה לא. נמאס להיזכר בכל הרגעים שבהם פישלתי ובגדול.

נמאס לי שאני כל הזמן חושב את המחשבות השליליות האלה. אבל זה פשוט לא נגמר. אני לא מצליח להתגבר על זה. ניסיתי כבר הרבה דברים, אבל עדיין לא מצאתי את מה שיעזור לי. אני חושב שחלק ממני, החלק שעושה, פשוט התייאש.