חוסר החלטיות משווע

            לקראת סבב הקצונה הבא עלינו לטובה בקרוב מאוד, הרחשים בחטיבה גוברים. כל אחד מספר מה עבר עליו בועדות, במבד"קים, איך הוא מתכונן לבר-אור ואיך החטיבה מכינה אותו לבר-אור. כל אחד מדבר על הפחדים הגדולים מהמוסד הזה שנקרא בית הספר לקצינים ע"ש חיים לסקוב. מהשירות הנוסף לו הם מתחייבים. לבחינות הכניסה- מהכושר ועד הניקוד בהמנון הלאומי.

            לי אין בעיה עם זה. אני לא מתערב יותר מדי בעניינים הקצונה כי אני ויתרתי על הקצונה [ורוב הסיכויים שכבר ויתרו עלי לקצונה גם ככה]. אני מסוגל לשבת בניחותא כאשר מלהגים על נושאים אלה. הבעיה העיקרית שלי, כשאני מעלה בפני אנשים את הצהרתם הישנה, שאמרו לפני כשנה,  כי הם "לא יצאו לקק"ץ" הם טוענים מולי כי "פה [בחטיבה] זה לא עובד ככה. אומרים לך ואתה הולך".

            חשוב שיהיו קצינים איכותיים בכל הצבא. קצינים שידעו פיקוד מהו ושידעו את העבודה המקצועית. אני גם חושב שהקצינים הוותיקים יותר בעלי יכולת טובה ממני לזהות חיילים עם פוטנציאל להפוך לקצינים טובים. אבל ברגע שהחייל מקבל את המרות הזו כך, לא מערער על הקביעה, לא מפקפק ולו לרגע אחד, לא מנסה לרדת לשורש הדבר או להתווכח – הוא לא יהיה קצין טוב. במיוחד אם הוא לא רצה מלכתחילה להיות קצין, אלא רק התלבט.

            אני חושב שבתור קצין בדו"ץ, העבודה שלך היא לא לשייט על טייס אוטומטי. אתה צריך לחשוב, להיות חד, להגדיל ראש וליזום. אם אתה מתלבט לצאת לקצונה ונותן לאנשים אחרים להחליט במקומך פשוט יוכיח שקל יהיה לעשות את זה בעתיד. כן, צריך לקחת את האחריות הזו "למה אתה כל כך רוצה שאני אצא לקצונה?" או  "למה אתה לא רוצה שאני אצא לקצונה?". אבל לקבל את התשובות כן או לא וזהו. אם זה לא מספק- לחתור למגע.

            מה הטעם בקצין שאינו סקרן? קצין שעושה רק מה שאומרים לו ולא חושב מעבר ומנסה להעמיק על מנת להבין, שווה ערך בעיניי לחמור עם ארונות על הכתף. החוצפה היא מאפיין חשוב – האומץ לשאול שאלות חדות וצמאות ידע. חבל לי שכבר עכשיו יש אנשים שפשוט ויתרו על זה.

שלכם,

עומר.

            נ.ב.

אתם אוהבים לטייל? הצטרפו לקבוצת "טיולים ספונטניים". בדרך כלל אני מפרסם שם על טיולים שאני עושה בסופי שבוע.