מחשבות
שליליות
נמאס לי מהתפקיד בדובר צה"ל.
נמאס לי, אני לא רוצה ליזום עוד ועוד כתבות צבע. נמאס לי מהאינפלציה הזו, מהחוסר
איזון. אנחנו תומכים בצבא, אנחנו צריכים לייצב אותו בתור צבא העם. לא לקחת כל חייל
עם סיפור הזוי מהתחת ולדאוג שהוא יכנס לאנשהו. גדול או קטן. זה לא תורם חוץ מעוד
נקודה במדדים.
נמאס לי מזה שאיבדתי את הביטחון שהיה
לי. הייתי מסוגל להתווכח ולדון עם כל אחד. לחשוב על הטענות הנכונות, להצליח להתנסח
כמו שצריך ובעיקר להקשיב. כבר אין לי את זה, אני מרגיש כאילו סירסו אותי. אולי זה
כי הביטחון שלי תמיד הגיע מתוך אמונה ואהבה גדולה. כל דבר שעשיתי היה חלק ממני,
היה כואב לי לראות משהו לא מסתדר עד הסוף. בדרך כלל זה נגמר בכעס גדול ואפילו
דמעות. היום? היום כבר אין לי אמונה. שלא נדבר על אהבה.
נמאס לי מזה שאני לא מצליח להשתלב כמו
שצריך. נמאס לי שאין לי עם מי לדבר. נמאס לי שאין מי שיקשיב באמת. נמאס לי שאין לי
מישהי. נמאס לי מעצמי. על זה שאני לא מתמיד בדיאטה, שאני לא מתמיד בספורט, שאני לא
מתמיד במוזיקה שלי. נמאס לי שהפסקתי לכתוב, שהפסקתי להלחין, שהתנתקתי מעולם
הלהקות. נמאס לי מזה שאני רוצה לשנות והרבה, אבל אני לא מוצא מקום להתבטא מעשית.
נמאס לי מעצמי. נמאס לי שאני יכול לדבר עם אנשים בסמסים או בהודעות במשך חמש שעות
אבל אפילו לא חמש דקות פנים מול פנים. נמאס לי להעמיד פנים שהכל טוב, נמאס לי
לענות "הכל בסדר" כשאני יודע שזה לא. נמאס להיזכר בכל הרגעים שבהם
פישלתי ובגדול.
נמאס
לי שאני כל הזמן חושב את המחשבות השליליות האלה. אבל זה פשוט לא נגמר. אני לא
מצליח להתגבר על זה. ניסיתי כבר הרבה דברים, אבל עדיין לא מצאתי את מה שיעזור לי.
אני חושב שחלק ממני, החלק שעושה, פשוט התייאש.
זה לא המקום לנמאס לי!!
השבמחקאני מבין מה אתה מרגיש ונורא מזדהה עם זה כי זה עובר בדיוק גם עליי כרגע, אבל כמו שאני רואה את זה הבלוג הזה צריך להיות מקום של עשיה, של כוח, של חיוביות. מקום שאתה מסתכל עליו עוד שנתיים, כששוב תהיה במצב כזה, ותגיד לעצמך "דאמיט, אם בזמן שירות צבאי לקחתי על עצמי אתגר כזה והצלחתי לעמוד בו, אני יכול על הכל גם היום". בלוג של משימה צריך להיות מקום של חיזוק.
אז נראה לי שכדאי שתוריד את הפוסט הזה, או לפחות תעביר אותו למקום אחר, כי מה שיש כאן יישאר וצריך להישאר לך כמקום לפרוש אליו כשקשה בחוץ..
תהיה חזק לרנר, אנחנו איתך!