יום שישי. השעה 11:00. אני עולה על קו
37, בדרך מכרמליה הביתה. להתחיל סוף סוף את הסוף שבוע. לדבר עם מי שצריך, על מה
שצריך. האוטובוס מלא באנשים, רובם בגיל העמידה. נורא צפוף ואני צריך לעמוד. אני
בוחר את המקום הקבוע – ממש צמוד לדלת אחורית, נשען כלפי הזכוכית.
אני כבר מתורגל. האוטובוס עוצר וממש
לפני שהדלתות נפתחות, אני לוקח צעד פנימה לתוך האוטובוס. ככה אנשים יכולים לרדת
בגלל לדחוף אותי. ככה אני לא מקבל מכה מהדלתות כשהן נפתחות. תחנה ראשונה, תחנה
שנייה, תחנה שלישית. בכולן אני מבצע את אותו התרגיל. בתחנה הרביעית, ממש ליד
הפלאפל במרכז הכרמל, האוטובוס מתרוקן.
אני ממהר לתפוס מקום טוב בחלק האחורי
של האוטובוס. עכשיו כל האלגוריתמים האסטרטגיים נכנסים לפעולה. אם אני אשב בשורה
הראשונה של החלק האחורי, איזו זקנה עם עגלת שוק גדולה או מישהו שאוסף פחיות
ובקבוקים יתפסו לידי מקום. צפוי מדי. אחרי השורה הראשונה יש צמד של רביעיית
מושבים. אני יכול לשבת באחת מהרביעיות, עם הפנים לכיוון הנסיעה ועם התיק בהפגנתיות
לצידי. ככה אולי אף אחד לא ישב ליד או מולי ואני אקבל את הנוחות המקסימלית שאפשר
לקבל בנסיעה באוטובוס עירוני.
אני יודע שזה שקר. יום שישי, האוטובוס
עובר דרך הדר ודרך העיר, ומסיים קרוב לככר מתחת לבית. הרבה אנשים צריכים להגיע עם
הקניות שהם מנקודה א' לנקודה ב', או שהם צריכים להגיע מנקודה ב' לנקודה א', כדי
לבצע קניות.
ועכשיו
מגיעה ההתלבטות הגדולה: האם לשבת בספסל האחורי המרווח בעל הארבעה מושבים? הרי אף
אחד לא ידחס שם. אף פעם לא ראיתי את הספסל האחורי של אוטבוס עירוני מלא באנשים שלא
קשורים אחד לשני [אלא אם מדובר בקווי לילה.. אבל שם זה מטריצות אחרות], או שבכלל
כדאי לי לשבת בספסל הלפני אחרון? אין שיבחרו לשבת פה. ברגע שהאוטובוס יתמלא באנשים
שעומדים [שתמיד עומדים עד קו הדלתות האחוריות] אף לא יטרח לבדוק אם יש שם מקום,
בספסל הלפני האחרון. זה לא תמיד בטוח, אבל זה סיכוי שאני מוכן לקחת.
ואני לוקח אותו. אני יושב בספסל הלפני
אחרון, בצד הנהג. אני שם את התיק לצדי כדי שאנשים שמריצים אסטרטגיות כמוני יבינו-
אני לא רוצה שישבו לידי. האוזניות מחוברות, משמיעות איזה ג'יימס בראון איכותי.
החיים טובים, השמש מאירה על הפנים וסוף השבוע כבר פה. בתחנה אחרי, היא עולה
לאוטובוס.
במבט ראשון היא נראית גבוהה, צחורת
עור עם שיער חום רגיל. אני די בטוח שלא הייתי ממשיך לבחון אותה, אם היא לא הייתה
עושה מעשה יוצא דופן, מעשה שאפשר לצפות בו באותה תדירות כמו בליקוי חמה – היא ישבה
ברביעייה שלפני הספסל שלי עם הפנים נגד כיוון הנסיעה. אז עלתה המחשבה – 'היא
נראית מעניינת'.
היא הקשיבה למוזיקה באייפוד שלה, תוך
כדי שהיא מקבלת פעם בכמה דקות סמסים בפלאפון. היא מלמלה את מילות השירים. ראיתי את
תנועות השפתיים החלשות ותזוזות הראש בהתאם לקצב. 'מעניין מה היא שומעת', אני חושב
לעצמי. המחשבות מפליגות למקומות רחוקים 'איך אנשים יגיבו לאנשים אחרים שיבואו
ויבקשו למה הם מאזינים באותו רגע. אשכרה אנשים זרים יבואו ויבקשו מהם לחלוק את
הפלייליסט האינטימי שלהם.'
אני קולט שהציפורניים שלה צבועות בלק
ורוד וצהוב. אבל בלי סדר. ציפורן אחת ורוד, שתיים צהובות, שתיים ורודות, אחת
ורודה, אחת צהובה.. לא ברור. אני מחליט שזה יותר מדי ומפסיק לבהות בציפורניים.
'היא נראית כמו אחת מויצו. תרד מזה, היא בטח קטנה מדי'. אני מסרב לקבל את המחשבה
הזו.
'אז תרד בתחנה שהיא יורדת'. ומה אם
היא תרד בויצו? והיא באמת רק בת 15-16? 'אז אל תרד'. ומה אני אגיד לה כשאני ארד?
איך אני אתחיל את השיחה איתה? 'וואלה צודק.. צריך לחשוב ולהרהר..'
עברנו את ויצו. אני מרגיש הקלה. זהו
החלטתי- אני אלך אחריה ואגיד לה משהו [אני כבר לא זוכר מה רציתי להגיד]. אני מדרבן
את עצמי, מלהיב את עצמי ומכין את עצמי להכל. אז מכה בי התחושה הנוראית – 'אז תרד
בתחנה שלה. תלך אחריה, תעצור אותה באמצע הרחוב, תגיד לה את מה שרצית.. ולמה בדיוק
אתה מצפה? מאיפה אתה יודע שהיא תקשיב לך? אתה לא חושב שתבהיל אותה? אתה לא רציני!
איך הגעת למחשבה מטופשת ומגוחכת כל כך?!'
אני ממשיך להתווכח עם עצמי. לרדת או
לא לרדת. להגיד לה או לא להגיד לה. לדבר איתה אולי לפני? בלי שאני אצטרך לרדת
מהאוטובוס? לוותר על הכל ולהמשיך הלאה, הרי ככה זה תמיד? ואני מתווכח, מתדיין,
מתלבט, מתחבט, חושב, מהרהר. כל כך הרבה פעולות, כך הרבה מאמץ מחשבתי.
היא יורדת מהאוטובוס. אני נשאר
עליו, מסתכל עליה הולכת לכיוון בית הקרנות. מתבאס. בין 'אולי זה היה הסיכוי שלך?'
ל'אולי עדיף לך ככה' אני כבר שם את העניין מאחורי.
כשאני
מגיע הביתה, אני נכנס לפייסבוק. עובר על מה חדש. אני רואה את הבחורה מהאוטובוס
בתמונה עם ידידה שלי. מסתבר שיש לנו חברים משותפים בפייסבוק. הניחוש על ויצו היה
נכון. רק שהיא בוגרת ויצו ושהיא לא קטנה בכלל. אני אוכל על עצמי סרטים. החלטתי
להוסיף אותה. עדיין לא קיבלתי ממנה אישור, אני מניח שאני גם לא אקבל. למה שהיא
תוסיף אותי? אני בספק בכלל אם היא זוכרת אותי מהאוטובוס. אני יודע שהיא גם אף פעם
לא תדע את כל מה שכתבתי כאן.
עומר.
נ.ב.
ואם
היא תוסיף אותי לפייסבוק.. אז מה לעזאזל אני אמור להגיד? לעשות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה