איך
אני רוצה שהחיים שלי יראו?
שהאווירה תהיה כמו שיר של בוב מארלי. Jammin' או משהו כזה. שלא משנה מה,
את הבאסה נעביר בסבבה. שהשמש תקרין את רוח הרגאיי על הפנים בכל יום נתון. זה יגרום
לכל האנשים במינימום לחייך ולצעוד לפי הקצב.
שהמילים יהיו שילוב של מאיר אריאל פוגש את גלעד
כהנא. מילים ומשפטים שמחביאים בתוכם הרבה רמזים. שתמיד יהיה אפשר למצוא בהם עוד
משהו, שהיה נסתר במשך הרבה זמן. מילים ומשפטים כמו "אחת לאיזה זמן מוגבל/ אני
נשמט אביון ודל/ ממירוץ הכרכרה המשתקשקת", "לא קל לחיות עם אישה אחת/ כל
היום לתת/ כל היום לקבל", "בשקרים ועוול מתעטפת/ לרגל מלאכת החומה/ אך מבעד
לצעיף נשקפת/ עירנו עירומה" וכמובן "עייפה מדי מכדי להבחין".
שהמחשבות יהיו מופשטות כמו המעברים של מונטי
פייתון, חדות כמו גורי אלפי וליאור שליין בכל תוכנית קומית, לא רציונליות כמו שחר
חסון וירון ברלד, בעלות חזון בן גוריוני שכזה והכי חשובות, שיהיו פשוטות. כמו
השירים של קרליבך.
החיים
יראו ורודים ויפים ככה.
אבל חיי הם כמו ארץ מדבר. לא הכל פשוט כל כך,
לא קל להתמסר. צריך למצוא את הדברים העמוקים שנסתרים. להתגבר על הקשיים, להיענות
לאתגרים ולבסוף למצוא מים מתוקים.
שלכם,
עומר.
נ.ב.
צריך
להפסיק להיות במ"מ. צריך להפסיק לשאול את השאלות הלא נכונות. הרי כמעט סגרתי
כבר, לא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה