איש הפחם

והנה הוא הולך 
לבדו,בדף הלבן. 
איש הפחם נע הנה והנה. 
חוקר את הארץ הריקה, 
חסרת הגבולות. 
איש הפחם חסר מנוחה 
רודף אחרי האופק החמקן. 
אז ציירתי לו אישה. 
עכשיו הוא רגוע. 
הקים משפחה.

שסתום הרגשות נפתח לאט לאט. נותן ליותר דברים לצאת החוצה בזמן הנכון. לא לאגור יותר את הכל עד שזה עולה על גדותיו. אני מצליח להתמודד עם זה יותר טוב וזה מאוד משמח אותי.

השבוע אני אעלה סרטון שלי מנגן שיר כשאני מלווה ע"י עצמי שמנגן במפוחית. זה נראה לי יהיה מגניב לעשות וגם הרבה זמן לא העלתי משהו ליוטיוב.

ראיתי סרטונים מהטיולים במכינה ואני בהתקף נוסטלגיה גדול מאוד. אני במצב שקשה לי אפילו לתאר בכתב מה עובר עלי כשאני רואה את הסרטונים האלה שוב ושוב. כמה הייתי רוצה לחזור לשם. כמה הייתי רוצה לשבת פעם אחת עם כולם, כמו פעם, אז בימי שישי של המכינה. נגמרת המשבצת הווי האחרונה. הולכים לתפוס פינה איפשהו באולפנה עם בירות ופיצוחים ומעבירים את הזמן. מדברים על שטויות.

אני מרגיש שניתקתי קשר מהמשפחה שנוצרה לי שם. אנשים שיכולתי בכל יום נתון לסמוך עליהם, לדעת שהם שם בשבילי. אני די בטוח שעכשיו זה גם ככה, שבשעת צרה אמיתית הם יגיעו. אבל אני מאוכזב מזה שזה רק ככה. אני יודע שכל אחד עכשיו אוכל את החרא שלו בצבא, שלא לכולם יש זמן ואם יש זמן אז מעדיפים לנצל אותו למשהו אחר. אני יודע גם שעד שמארגנים מפגש הוא לרוב בירושלים. בצדק, רוב האנשים מהמכינה מירושלים והעוטף.

אבל אני מרגיש שאני לא מקפיד על הקשר. כנראה שאני פשוט צריך יותר להתמיד.

שלכם,

עומר.